הפלישה הגדולה | גיליון 18
הפלישה הגדולה / אלון מאיר, מורה לשל"ח וידיעת הארץ במחוז חיפה
כולנו מכירים את נמלי האש ואת יתושי הנמר האסיאתי הבלתי נסבלים אשר חדרו אל מציאות חיינו מעולמות רחוקים. הם היו כאן מאז ומעולם, אז מה קרה שנכנסו אל חיינו פתאום? הגעתם התאפשרה בהיותם נוסעים סמויים במשלוחי עץ וצמחים מתורבתים שבמצע הקרקע שלהם הם דוגרים. זו רק דוגמה לפלישתם של מינים פולשים לטבע הארץ ישראלי. כך חדרו לכאן המיינה ההודית והדררה הירוקה. הן השתחררו מכלוביהן, רבו ופרצו מהרגע שנחתו בארץ והתחילו להטיל אימה על ציפורי השיר המקומיות. כמותן, הגיעו גם זחלי יקרונית תאנה וחדקונית הדקל והתחילו לכלות את ליבת העצים אשר בצילם גדלנו. והרשימה עוד ארוכה.
ברור לכול שמינים פולשים הם צרה צרורה. והינה, ממש לאחרונה, פלשו אל אזורנו פרפרים מארצות שונות וביססו אוכלוסייה יציבה באזורים רבים בארצנו. חלקם אף הרחיבו את תפוצתם במהירות מבהילה. לכאורה, יש בכך סיבה לדאגה. אבל בשבילי, המינים החדשים האלה בטבע הישראלי הם דווקא הזדמנות נהדרת לצילום.
כצלם טבע וכילד טבע שרודף אחר פרפרים מאז שאני זוכר את עצמי, קשה לי להישאר אדיש להיכרות עם מינים חדשים של פרפרים בטבע הישראלי. אני רואה עכשיו פרפרים שלא ראיתי מעולם, ולא באיזה יער גשם בקוסטה ריקה, אלא ממש כאן, בארץ ישראל היפה והטובה, בבית.
בשל שינויי האקלים, אנו עדים לחדירה של כמה מינים של פרפרים לישראל מאזור אפריקה. בנאות סמדר, התבססה אוכלוסייה של פרפר נימפית כחולה, פרפר יפהפה במיוחד, למשך שנים מספר. לאחר מכן, נעלם הפרפר כלעומת שבא. הייתה לי הזכות לפגוש את הפרפר המיוחד הזה באחד מימי ההכנה למסעותיי בהרי אילת. לצלם את הנימפית הכחולה היה חלום שרק משוגעי צילום טבע עשויים להבין. עוד באותה שנה, נצפה לפתע בפארק הירקון פרפר יפהפה אחר: נימפית הריסן. גם הוא, כמו הנימפית הכחולה, שהה זמן מה בארץ ונעלם מהנוף וממצלמותיהם של חובבי צילום הטבע שכל כך רצו להנציח את רפרוף כנפיו.
כאמור, מינים אלה נחשבים למינים חודרים, פולשים, כיון שלא היו קיימים במקור בפלורה ובפאונה הארץ ישראליים, אלא חדרו אלינו בדרך זו או אחרת והתבססו כאן. כאמור, חלק מהמינים הפולשים נעלמו, אך אני מבטיח שיחזרו שוב בגדול.
מינים חדשים מסוימים של פרפרים פולשים, כדוגמת חליל הפלרגון וכחלון הציקאס, התפשטו בכל הארץ. אוכלוסייתם של מינים אלו מוגבלת אל בית הגידול של הפונדקאי שאיתו תפסו טרמפ לארץ: כחליל הציקאס דוגר על העלים הצעירים של צמח הציקאס, כחלון הפלרגון על שיחי הפלרגון והגרניום. בשונה מהם, אוכלוסייתו של כחלילון אמריקני מוגבלת רק לאזור ים המלח והדרום והוא ניזון מעליו של הסוסביום הרגלתי. אבל עם כל הכבוד לכחלילים, המרשים במיני הפרפרים הפולשים והרושם גם את הפריצה הגדולה במצעד שלנו הוא הבן דוד האוסטרלי של זנב הסנונית הנאה.
זנב הסנונית הלימוני התפשט, כנראה, מאוסטרליה אל אסיה עם ההדרים, ומשם דרך סוריה אל ישראל. על ביקורו של זנב הסנונית בארץ שמענו בתחילה בדיווחים בודדים על נוכחותו בצפון הארץ ובמזרחה, בבקעת בית שאן וברמת הגולן, בשנת 2021. אט אט, התרחבו הדיווחים על אוכלוסייה של זנב הסנונית הלימוני והגיעו מדרום וממערב, מכיוון מישור החוף והכרמל ואפילו, למרבה שמחתי, מגינת ביתי שבקיבוץ יסעור, בין עכו לכרמיאל. ההתלהבות שלי הייתה גדולה. הפרפר, שרק שמעתי עליו מדיווחים, מופיע פתאום במלוא הדרו בחצר ביתי ומטיל על עץ הלימון שלי ביצה ועוד ביצה. איסוף הביצים והמעקב אחר הזחלים ואחר התגלמותם עד לרגע המופלא של הגחת הפרפר הבוגר מתוך הגולם חשפו בפניי את עולמו המרתק של פרפר זה ואת גלגולו הצבעוני והמרגש במיוחד. הזחל נראה בתחילה כלשלשת ציפורים. אך בשלב מאוחר יותר, הופעתו משתנה והוא מקבל גוון ירוק המספק לו הסוואה מושלמת בין עליו של עץ הלימון. עוד לא ברור עד כמה הימצאותו כאן תפגע בטבע הישראלי שכן הוא גדל על הדרים, בעיקר עצי לימון, ולרוב אוכל רק את העלים הצעירים. ייתכן שהצרעה הטפילית, שהיא הטורף הטבעי של זחלי זנב הסנונית הנאה, תעשה את העבודה ותיצור את האיזון הדרוש. אבל עד אז, הסתיו הישראלי נמלא בפרפרי הלימון המרשימים. כשתראו אותם, אני מבטיח לכם שתהיו קצת יותר סלחניים לפלישת פרפרי הלימון, למרות הטעם החמצמץ שבעניין.