מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
של"ח וידיעת הארץ - מינהלת הטיולים
חזרה למאגר הכתבות

דור הזיכרון והתקומה | גיליון 18

share
שתפו עמוד:
דור הזיכרון והתקומה | גיליון 18
נושא: חברה וקהילה
אזור בארץ: כל הארץ
גיליון: מס' 18

דור הזיכרון והתקומה: איך נעביר את לפיד הגבורה לדור הבא?

יואל זילברמן, מייסד ומנכ"ל השומר החדש

צילום: השומר החדש
צילום: השומר החדש

הפילוג הפנימי מעורר דאגות לעתיד, אך סיפורי הגבורה וההקרבה של הצעירים הם הנותנים תקווה  הדור הבא יתמודד עם האתגרים, והשאלה הגדולה היא: איך נשמר את הרוח הציונית ואת הערכים הציוניים?

ערב שמחת תורה. הפילוג שעושה בנו שמות מעכיר את מצב רוחי, ואיני מצליח לראות את עצמי משתתף בחגיגות. "אבא, משהו נורא ואיום עומד לקרות," אומר לי בני אלישע כשאני בא לחבקו לפני השינה, ואיני מבין על מה הוא מדבר. הוא חוזר על הדברים שוב ושוב, ואני מנסה להרגיע ומבטיח שאתייעץ עם אימא ונחשוב מה הסימנים שאנחנו מפספסים ואיפה האזהרה הזאת יכולה לתפוס אותנו בחיים. אשתי, כמוני, אינה מבינה. שנינו הולכים לישון מוטרדים ממה שעובר על הילד.

בשלוש לפנות בוקר אני מתעורר בשל כאבים חדים בבטן. החרדה של הילד אינה מרפה ממני. ב־06:35 אני מקבל את הטלפון הראשון ואת התשובה. העולם השתנה, והדאגה לילדי ולדור הבא מכווצת אותי. מתגלים זוועות הרצח, האונס, החטיפות וההתעללויות. מילים לעולם לא תוכלנה לתאר את שהתרחש. הבוגרים שבינינו חשו בטלטלה קיומית עמוקה שהעירה ושטפה את מערכת העצבים, עוררה זיכרונות מאירועים שנראה כאילו מקומם בספרי העבר. הרי אנחנו דור של קדמה ושל טכנולוגיה, אומת סטארט-אפ שאינה מפסיקה לפרוץ גבולות. וילדינו, שנולדו לתוך עולם טכנולוגי שנסק, איזה סוג של טלטלה הם חווים? האם הם מבינים כמונו שכבני אדם לא השתכללנו במהותנו, אלא חזרנו למראות העבר, לימים השחורים ביותר בהיסטוריה האנושית בכלל ושל העם היהודי בפרט?

אנחנו מנסים להיאחז בניסים ובסיפורי הגבורה. אירועים של הצלה, של מסירות נפש ושל ערבות הדדית מרחיבים את ליבנו. כנגד הרוע המפלצתי, אנחנו מגלים סימני גדולה. צעירים וצעירות בני דור ה־Z , אלה שהובילו בסקרים השליליים בהתמכרויות למסכים, בקרייריזם, בשאיפות למימוש עצמי ועוד, התגלו ב־7.10 כדור מופלא בעל מחויבות נפשית עמוקה לעתיד המדינה. מאות מהם נפלו, אלפי פצועים נותרו נכים. חוב הכרת התודה שלנו אליהם הוא אינסופי. האם מורשתם תעבור הלאה, אל הדור של אלישע בני?

ביקרתי בשבעה של אביתר עטואר הי"ד, בוגר תוכנית המנהיגות בשומר החדש שהיה בשנת שירות בכרם בן זמרה. הופתעתי כשהוריו שרו שירי יום הולדת לבת זוגו ניקול. הם חילקו עוגות וגלידות לאורחים ובירכוה: "פתחי בדרך חדשה והקימי משפחה לתפארת." כוחותיהם הנפשיים ריגשו אותי. הרגשתי שלמדתי פרק חשוב בנושא המהותי כל כך: למה. הבנתי שזה הנושא שעליו אני אמור לשוחח עם בני ועם בני דורו. נופלים רבים השאירו לנו מכתבים המסבירים בלשונם את המוטיבציה שהניעה אותם. ניכרה אצלם הציפייה הגדולה שישראל של מחר לא תהיה זאת שהכרנו. אבל כיצד משמרים ומעבירים הלאה את הרוח הגדולה הזו שהפתיעה והתפרצה בנו? ניסיון העבר מוכיח שאם אין משמרים את הרוח, היא אובדת.

בבתי הספר היסודיים לומדים את ספר שופטים, ואולי נכון להתחיל בו. מסיפורו של גדעון השופט, נוכל להוציא לקח חשוב: אחרי שנים ארוכות של שעבוד למדיינים, גדעון מצליח להחזיר לעם ישראל את הביטחון. הוא גובר על האויבים ונהיה סמל למנהיגות מעוררת השראה שנסמכת על איכות ולא על כמות. גדעון בוחר ב-300 לוחמים בלבד, ואיתם הוא משנה את פני המערכה ומחזיר את השקט לארץ.

כמעט 3,000 שנה לאחר מכן, דוד בן גוריון התמודד עם סכנה קיומית לעם ישראל. כנגד הסיכויים, הצליח לאסוף סביבו כוחות אנושיים ולרתום אותם לייעוד ולחזון. הלוחמים של מלחמת העצמאות לא שאלו למה. זה היה ברור להם, לכן הם ידעו לשאת כל איך. בזכות אמונתם החזקה, נולדה יצירתיות יוצאת דופן. יצירתיות שהולידה ראייה ביטחונית מקפת ויכולות ארגוניות וחברתיות לבניית תשתיות מדינתיות. גדעון השופט ובן גוריון המנהיג הציוני שאבו את השראתם משרשרת הדורות של אבותיהם וראו בסיפור יציאת מצרים אירוע מכונן. שניהם יישמו חזון גדול לדורם והציבו כוכב מאיר לזמננו. האם נוכל להדגיש באוזני הדור הבא את החוט המקשר ביניהם?

למרבה הצער, גם גדעון וגם בן גוריון לא הצמיחו דור המשך, גם לא במובן הרעיוני רוחני. שניהם לא הקימו בתי מדרש להתחדשות רעיונית. ההגות שליוותה את בן גוריון, כמו גם את אהרן דוד גורדון ואת ברל כצנלסון, נשארה בגדר אפיזודה ושקעה. גם איש סיפא וספרא כמו יגאל אלון, שהיה למצביא החשוב ביותר במלחמת העצמאות ובעל תפיסות רעיוניות בעלות עומק רוחני ואסטרטגי, לא השאיר אחריו מקור ללימוד ולבירור רעיוני. המציאות מלמדת שכאשר אין בית מדרש רעיוני מעמיק ומתפתח שמתמודד עם אתגרים חדשים ומכוון למעשה, הדרך נחלשת, ונשקפת לה סכנת חידלון.

המציאות מלמדת אותנו שמי שהקים בית מדרש המותאם לזמן הבטיח התחדשות והתפתחות מעשית ורוחנית. מבתי מדרש אלו נולדו תנועות שעיצבו במידה רבה את אופיים של מדינת ישראל ושל העם היהודי בימינו. בין התנועות שהקימו בתי מדרש נמצאות תנועת גוש אמונים, ההולכת בדרכו של הרב צבי יהודה קוק ז"ל, ותנועת חב"ד, ההולכת בדרכו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון ז"ל. בציבור החילוני, אפשר לציין את התפיסה הפוסט-מודרניסטית באקדמיה בהובלת פרופ' יובל נוח הררי.

אם הקורא יטען שאינני מחדש, שהרי קיימים בתי מדרש ומוסדות חינוכיים על תיכוניים העוסקים בציונות, אשיב לו שכל עוד אין בתי מדרש המחויבים לבירור ערכי מעמיק ונוקב בדבר מחויבות הפרט למשימות לאומיות ציוניות – התיישבות, חקלאות וביטחון קהילתי בגבולות – אזי אין לימוד ואין מעשה. אזי דאגתי לדור הבא, דורו של בני שחווה בדרכו את האימה של 7.10, אינה יודעת רגיעה.

דורו של בן גוריון השאיר אחריו ואקום. לא התפתחה כאן תורה ערכית ציונית רחבה ומוסכמת על כלל חלקי העם ולא נערך כאן דיון מעמיק בשאלות קריטיות של חיבור לאדמת הארץ, לחקלאות, להתיישבות ולמושגי חלוציות בת זמננו. הגיע הזמן לחדש את בתי המדרש. אנחנו חייבים זאת לדור המופלא הזה ולדורות הבאים אחריו המבקשים לדעת ולהבין: למה.

"אם המלחמה הזאת תביא את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, לידי איחוד הרצונות והכוחות לעבודה לאומית אחת מתוך הכרה עצמית לאומית אחת… ומתוך הרגשה עצמית לאומית אחת, כי אז, יהיה מה שיהיה, תחריב המלחמה בנו בעמלנו ובחלומותינו כמה שתחריב – אנחנו עוד נוכל לאמור בבטחה גמורה בלי פקפוק כלל: עוד לא אבדה תקוותנו!" ("הערכת עצמנו", א.ד. גורדון, מתוך: פרוייקט בן יהודה).

אנחנו ברגע היסטורי ואל לנו לפספס אותו. מעורבים בו כאב ותסכול, אבל יש בו פוטנציאל לעיצוב הניצחון ההכרחי במלחמת הקיום שלנו ולהקמת קומה חדשה שלא נראתה כמותה. הדור הצעיר הוכיח שמשימות לאומיות גדולות הן מנוע ושהוא מוכן לא רק למות בשביל לממשן, כי אם לחיות לשם כך בכל העוצמה.