חזרה למאגר הכתבות
חורף וסתיו
ד"ר שרה'לה אורן, מדריכה בכירה בנאות קדומים
"אֵיךְ יוֹדַעַת הָרוּחַ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ
בְּדִיּוּק כְּשֶׁמּוּכָנִים הָעֲנָנִים?
אֵיךְ יוֹדֵעַ הַגֶּשֶׁם כֵּיצַד לָרֶדֶת
בְּדִיּוּק עַל הַשָּׂדוֹת וְהַגַּנִּים?
זֶה הַחֹרֶף כַּמּוּבָן מְסַדֵּר תַּ'עִנְיָנִים
זֶה הַחֹרֶף בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ."
(מתוך: החורף מסדר ת'עניינים / דתיה בן דור)
חג החנוכה וימי החורף מתכתבים היטב זה עם זה וכן עם הכריסטמס הנוצרי החל כמעט במקביל. החורף הישראלי נמשך כשלושה חודשים. זו העונה הגשומה במעגל השנה, עונה שבה זרעי הצמחים החד שנתיים והגיאופיטים, בעלי איבר אגירה תת קרקעי (רקפת, כלנית, נרקיס ועוד), מתעוררים לחיים, והארץ רווה מים משמיים.
המילה חורף המופיעה במקרא, למשל בפסוק "קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם" (תהלים עד, יז), מדגישה כי אבותינו הגדירו שתי עונות בשנה. הצירוף קיץ וחורף מופיעים גם בברית שכרת אלוהים עם בני האדם לאחר סיפור המבול, ברית המבטיחה להגן על העולם בכל זמן: "עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). אולם, רבים מאיתנו יפרטו ארבע עונות בארצנו או לפחות שתי עונות עיקריות, קיץ וחורף, ושתי עונות מעבר, סתיו ואביב. מסתבר כי תחום שמות העונות יכול עוד להסתבך כאשר מנסים לרדת למשמעות ולמקור של כינויי העונות.
חנה ואפרים הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים, עלו לארץ מאוקראינה (ב-1906) בעלייה השנייה. כחלק מהמאמץ שלהם לתרום להתערות נכונה ואמיתית של עם ישראל בארצו, הם עסקו גם בגיבוש השפה העברית, שנזקקה להתחדשות ולהתאמה. בין המילים והמושגים שבהם טיפלו, היו גם הסתיו והחורף. לדעתם, חל במהלך הדורות בלבול בשימוש בשתי מילים אלו. הם גרסו כי סתיו בעברית היא מילה המייצגת את עונת הגשמים, זאת במקביל למילה הערבית שִׁיתָא (شتاء), המבטאת חורף. לעומת זאת, ציינו הראובנים את החורף העברי כמבטא את סוף הקיץ, תקופה המייצגת את שיא יובש האדמה המתמשך זה זמן. המונח חורף מזכיר את הכינוי חריף שהעניקו הערבים לחצב, צמח המאפיין תקופה זו. ייתכן כי המילה חורף נגזרה מחרבה, יובש, מצב המאפיין את שלהי הקיץ. במקרה זה, חל חילוף של האות ב' באות פ' בהיות שתיהן אותיות שפתיות המתחלפות לעיתים. בתרגום אונקלוס לחמשת חומשי התורה לארמית, מתורגם חורף לסִתְוָא. לדוגמה בפסוק על אודות הבטחת האל לאחר המבול, מתורגמים "קַיִץ וָחֹרֶף" ל"קֵיטָא וְסִתוָא" (קיץ הוא קיט בארמית).
הפעם היחידה שבה המילה סתיו מוזכרת במקרא היא בפסוק הידוע משיר השירים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר שירים ב, יא). לפנינו תקבולת נרדפת, דרך הבעה מוכרת במקרא כאשר החלק הראשון של הפסוק מסביר את החלק השני. לפי תקבולת זו, הסתיו שעבר נרדף לגשם שחלף. גם בפיוט "כָּתַב סְתָיו" הסתיו מייצג את החורף:
כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו
וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו.
לפנינו תיאור ציורי לפיו מטר ורביבים הם הדיו, הברק משמש כעט והענן הוא הכף המחזיקה בעט.
בחוכמת ספר משלי, מצוין: "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן" (משלי כ, ד). כלומר, אוי לו לעצל אשר לא דאג לחרוש בזמן כי בבוא עת הקציר, יבקש לעצמו חיטה ומובן שלא ימצא. החריש, המכין את האדמה לזריעה, אינו מתבצע בימות הגשמים, אלא לפניהם, זאת כדי לנצל את הגשמים להנבטת הזרעים ולהצמחתם.
הראובנים סיכמו את הבלבול שנוצר, לדעתם, בשפה העברית: "נהפכו אצלנו היוצרות באופן מפליא, ו'הסתו' מסמן אצלנו וכבר מימים רבים את שלהי דקיטא ו'החורף' את ימות הגשמים." בהתאם לכך, התייחסו הראובנים גם לצמח המוכר בשם סתונית היורה (Colchicum stevenii), צמח המופיע עם רדת הגשם הראשון. כיוון שהגשם הראשון מכונה במקרא יורה, הם ביקשו לכנות את הצמח בכינוי בר יורה, כלומר, בנו של היורה, זה שהיורה מעורר אותו לפרוח. בכך ביקשו הראובנים להתנתק מן הסתיו, המצביע, כאמור, על שפע גשמים המגיעים לאחר הפריחה של הצמח. גם במשנה מצוינות סתוניות כפירות חורף שאינם מתוקים ועל כן נהגו להכין מהם חומץ: "דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה" (תרומות יא, ב).
נוכל, אפוא, לסכם את המידע כערעור על מוסכמות שאנו רגילים בהן וכניסיון להבין כי לעיתים נפלו שיבושים בהתפתחות השפה המביאים אותנו לטעות. שיבוש זה מחריג אותנו מן הקשר הטבעי עם שפות אחרות, כמו הערבית או הארמית, שהתפתחו באזור שלנו. שפה מדוברת היא חלק מתרבות הצומחת מהיות האדם בסביבתו הטבעית, כפי שטען המשורר שאול טשרניחובסקי: "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף-מוֹלַדְתּוֹ."
מקורות
- גיאופיטים: צמחיים בעלי איברי אגירה תת קרקעיים. המילה מורכבת מגאיה – אלת האדמה במיתולוגיה היוונית, ופיטוס, שהוא צמח ביוונית.
- נאות קדומים – השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל. השמורה ממוקמת בחבל מודיעין ושמה לה למטרה לשקף את נופי הארץ בכתובים ואת הכתובים בנופי הארץ: https://www.n-k.org.il/
- הפיוט מיוחס לשלמה אבן גבירול, אולם התגלה כי יש ליחס אותו לשמואל הנגיד: https://benyehuda.org/read/18578
- הראובני א' וח', פרשת החצב והיבלית, עמ' 47