תנועות הנוער בצו 8 | גיליון 18
תנועות הנוער בצו 8 / רועי תשובה, סמזכ"ל מועצת תנועות הנוער
"כשמתחילים לפנות את האנשים מהבתים שלהם, ברור לך שאתה עולה על חולצת תנועה ונוסע." משפטים דומים למשפט זה, שאמרה מדריכה בוגרת תנועה, שמענו באינספור גרסאות בימים ובשבועות הראשונים שאחרי האסון של השבעה באוקטובר.
רבות כבר כתבו על ההתגייסות יוצאת הדופן בהיקפה של החברה האזרחית בימים שאחרי הטבח הנוראי בניסיון להיות עוגן בתוך ים סוער של מציאות חדשה ומטלטלת של מאות אלפי עקורים שנאלצו לעזוב את ביתם ברגע ולהיות פליטים בארצם. החברה האזרחית היא זו שבמשך חודשים מילאה את תפקידה של המדינה בסיוע למפונים. היה זה מופע של סולידיות חסרת תקדים שכמוה לא נראה בישראל ואולי גם בעולם. ותנועות הנוער היו החלוץ בראש המחנה.
שעות בודדות לאחר פרוץ המאורעות, כבר יצאו צוותים חינוכיים לפגוש את הקהילות. לא בעקבות החלטה שהתקבלה, וספק אם התנועות אפילו חשבו או הספיקו לקיים דיון הנהגה מסודר בנושא. אבל, בדרך שאי אפשר להסביר, היה ברור לכולם שזה המעשה הנדרש והמובן מאליו בעת זו. עשרות בעלי תפקידים ומתנדבים מדרגי מטה ושטח בתנועות מילאו את מוקדי המפונים בכל הארץ והעניקו ופיתחו מענים חינוכיים מגוונים וחיוניים לילדים, לבני נוער ולמשפחות.
במועצת תנועות הנוער (מת"ן), עשינו הכול כדי לסייע לתנועות לעמוד במשימה שקיבלו על עצמן. הקמנו מעטפת ליווי של ידע ושל משאבים כדי לתמוך בפעולות בשטח. אבל גם אנחנו ראינו את הפלא הזה כטבעי וברור מאליו. לא הופתענו, הרי אנחנו מכירים את הכוחות ואת העוצמות שיש בתנועות. הייתה זו ד"ר אופיר שפר, חוקרת במכללה האקדמית אונו, שהאירה בפנינו עד כמה ייחודית היא הפעולה של תנועות הנוער במוקדי הפינוי. ממנה למדנו שההתגייסות הישראלית אומנם מפעימה ומרשימה, אבל לא בהכרח מחזיקה לאורך זמן, וקשה להשוות בין אופני פעולה של ארגון המגיע להתנדב למען קהילה או למען מפונים בבית מלון לפעילות המתקיימת בתוך הקהילה ומבוססת על שותפות גורל ועל אחריות שנרקמה כבר בזמן שגרה. ייחודיות נוספת שעלתה בשיחה עימה הייתה קשורה לדרך ההתערבות של תנועות הנוער במוקדי הפינוי ובקהילות. היה בפעילותן ממד מובחן של סיוע הומניטרי של ממש. הן קיבלו על עצמן, אפילו שלא במודע, אחריות לסייע בבניית הכוח ויכולת ההחלמה וההתמודדות של הקהילות בהווה ובעתיד.
לכן, כשד"ר אופיר שפר ביקשה לרדת אל השטח ולתעד ולחקור את הפעילות, הסכמנו מייד. כך נולדה קבוצת מחקר מהחינוך הבלתי פורמלי בראשותה של ד"ר אופיר שפר. חברו אליה ד"ר חגית קליבנסקי, ד"ר מיה ויזל, ד"ר עינב עמרם אשרוב וגילי הווארד. הצוות יצא לשטח כבר בסוף נובמבר כדי לראות מקרוב את הנעשה וכדי לשוחח עם כמה שיותר בעלי תפקידים במוקדים ולנסות לקבל מענה לחמש שאלות מרכזיות:
- מה הניע את צוותי החינוך לפעולה במרכזי המפונים.
- איך התבצעה הפעילות החינוכית במרכזי המפונים ומה היה מודל ההפעלה.
- אילו התאמות נדרשו לקיום הפעילות החינוכית בעת חירום.
- עם אילו קשיים התמודדו פעילי התנועות וכיצד התמודדו איתם.
- מה נדרש כדי לשפר את מודל ההפעלה בחירום.
קבוצת המחקר ליוותה את פעילי תנועות הנוער (אנשי צוות בשכר, מתנדבים, שינשינים) בעבודתם החינוכית בשטח ותיעדה את מודלי הפעולה השונים שפעלו במוקדים השונים. השתתפו במחקר שש התנועות המרכזיות: הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, האיחוד החקלאי, בני עקיבא והצופים. בוצעו מעל לשישים ראיונות עומק עם בעלי תפקידים שונים מכלל התנועות – עם דרגי שטח ששהו תקופות ארוכות במרכזי הפינוי ועם דרגי תנועה בכירים.
הסקירה התיאורטית שניתנה בראשית הדו"ח הניחה תשתיות ידע על החשיבות, הייעוד וההשפעה שיש בפעולה חינוכית לילדים ולבני נוער בשעת חירום. לפניכם כמה נקודות בעלות ערך שעלו מתוך הדו"ח (מוזמנים לקרוא אותו במלואו):
עשרות השנים האחרונות, זימנו מצבי חירום הומניטריים מסוגים שונים בעולם. הרלוונטיות שבבירור תפקידנו בחירום אינה מוגבלת למציאות של מלחמה ושל עימותים בין מדינות. בכל יום, אנחנו עדים להשפעות משבר האקלים במדינות רבות בעולם ולפוטנציאל ההרס שיש בתופעות טבע מוקצנות שעשוי להביא למשבר הומניטרי חריף ברגע אחד. הדבר מחייב כל ארגון בארץ ובעולם העוסק בחינוך בלתי פורמלי לגבש תפיסת הפעלה למצבי חירום. במצבים מסוג זה, החינוך מקנה יציבות, ובהמשך אף מאפשר בניית משמעות, אמונה ותקווה – ההכרחיות להתמודדות עם משבר. מחקרים העידו שאנשים בכל מקום שבו הוכרז על אסון הומניטרי ראו חשיבות רבה בחינוך כחלק ממארג הסיוע, בשווה לחשיבותם של מזון ושל מים.
את חשיבותה של פעילות חינוכית בזמן חירום מלחמתי למדנו גם בהתנסות שלנו בעולם: בהפעלת מרכז חינוך במחנה פליטים בקוסובו ב-1999 ובהפעלת מרכזי פליטים בגבולות אוקראינה במשך חודשים במהלך 2022. לאלו כמובן יש לצרף את בית הספר לשלום של תנועת השומר הצעיר בשותפות עם תנועות נוספות, שפעל למעלה מחמש שנים לסיוע לפליטי מלחמה מסוריה. אין ספק שהידע והניסיון שנצברו בתנועות מפעולות אלו סייעו להן להתמודד עם המציאות המטלטלת בישראל אחרי השבעה באוקטובר.
כיצד התנועות פעלו במוקדי המפונים? הדו"ח מתאר את פעילות התנועות במרכזי הפינוי בציר זמן בן שלושה שלבים עיקריים. שלבים אלו תואמים לתיאוריות ולידע אקדמי בינלאומי בנוגע לשאלה כיצד יש לקיים חינוך במצבי חירום:
בשלב ראשון, תפקדו התנועות כארגוני סיוע חברתי. הן נרתמו לכל משימה וצורך (לאו דווקא חינוכיים) וסייעו בכל עניין שצף ועלה בקהילות. בשלב זה, פעלו רבים מארגוני החברה האזרחית יחד בערבוביה. אך כבר בשלב זה, זיהו התנועות צורך וחשיבות בבניית מרחבי פעילות מוגדרים ומובחנים מההמולה של מרכזי הפינוי. הן החלו בבניית מסגרת של יום פעילות כדי להחזיר במעט את תחושת הנורמליות לילדים ולפעוטות.
בשלב שני, ביססו התנועות את מוקדי החינוך לילדים ולנוער. התנועות חיפשו ומצאו מרחבים פיזיים מגוונים שאפשר לקיים בהם פעילות רב גילאית לאורך כל שעות היום (ואפילו הלילה). בשלב זה, הפעילו התנועות מעין גנים ובתי ספר. אלו יצרו תשתית לחינוך הפורמלי להקמת מסגרות לימודים מאוחר יותר. התנועות הקפידו לפעול בתיאום עם הקהילות ושילבו בעלי מקצוע מחברי הקהילה במשימות שונות ככל שהתאפשר. בכך שמרו על הכבוד של המבוגרים בקהילות המפונות ועל תחושת השליטה שהופקעה מהם.
בשלב שלישי, חזרו התנועות אל משימת תנועת הנוער הטבעית להן והרחיבו את היקפי הפעילות ואת היקפי קהלי היעד המשתתפים. הן הוציאו עשרות ילדים ובני נוער לטיולים בשטח ולסמינרים של הכשרות מד"צים גם במהלך המלחמה הפעילה, וכמובן קיימו פעילות תנועתית מסורתית בסניפים במוקדי הפינוי.
בכל אחד משלבי הפעילות של התנועות במוקדים, זוהתה הפדגוגיה הייחודית של תנועות הנוער כבעלת ערך רב, בהיותה למעשה התערבות פסיכוסוציאלית – שהיא ההתערבות החשובה ביותר לילדים ולבני נוער במצבי חירום. התנועות העניקו למשתתפים בפעילות אפשרות להתנסות פעילה, חווייתית והוליסטית. הקבוצה, המדריך והמשימה המשמעותית הקנו לפרט המשתתף משמעות וערך. היכולת של התנועות להתאים את עצמן לכל מצב ואתגר הביאה להיותן רלוונטיות מתמיד בעיני החניכים והקהילה.
מה היה סוד ההצלחה? כוחן של התנועות להפעיל ולפעול באחד מרגעי השפל הביטחוני והאזרחי בחברה הישראלית התאפשר הודות לתפיסות עולם ולאמונות בדבר אחריות ומסירות לחברה הישראלית שעמדו לא אחת במבחן המציאות עוד טרם הקמתה של המדינה. כן תרמו להצלחה התרבות הארגונית והמסורת האיתנה והחזקה, הכוללת מתודולוגיה ברורה ושלמה בעניין קבוצה ומדריך, שליחות והגשמה. לתנועות הנוער כמות אדירה של מדריכים מוכשרים בעלי אומץ ומסוגלות לפעול בכל מצב, שיש בידם ארגז כלים מגוון. מדריכים אלו הם שאפשרו את ההתאמה הפדגוגית לצורכי הקהילות המפונות.
עוד מוקדם לנסות להעריך את השפעתה של הפעילות על כל מי שהשתתף בה – משתתפים ומדריכים כאחד. המלחמה עוד לא תמה, חטופים ועקורים רבים עוד לא חזרו אל ביתם. שנים רבות יעברו עד שנוכל לאבחן ולבודד את חשיבותה של ההתערבות של התנועות ואת השפעתה על יכולת ההחלמה של הילדים ובני הנוער ועל החוסן שלהם.
גם לאחר קבלת דו"ח המחקר, אנחנו מתקשים להאמין שזו המשימה שהיה עלינו לבצע במדינת ישראל, בבית שלנו. כעת, כשרוב מרכזי הפינוי נסגרו, עומדת בפני תנועות הנוער משימה חינוכית מהגדולות שנדרשנו להן: החזקת התקווה והאמונה בעם, ברוח ובעתיד של שלום. דבריה של צביה לובטקין (ממורדות גטו ורשה) מהדהדים באוזנינו גם עכשיו: "רק בכח החינוך שקיבלנו יכולנו כך לעבור את התקופה הזאת... רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד... הרגשה זו, שישנה תנועה, שיש ציבור, אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את אשר עשינו." (צביה לובטקין, "בימי כליון ומרד", עמ' 191)