חזרה למאגר הכתבות
בין חולות בת ים לכלא עכו
ברכה גנץ, רכזת הדרכה במוזיאון אסירי המחתרות עכו
עם תום מלחמת העולם השנייה, עלתה שוב שאלת הקמת בית לאומי לעם היהודי לסדר היום הציבורי של היישוב היהודי בארץ ישראל. בריטניה הבהירה כי אינה מתכוונת לשנות את מדיניות הספר הלבן מ-1939, ומשמעות החלטתה הייתה כי גם עתה, לאחר המלחמה ועל אף תוצאותיה הקשות לעם היהודי, היא תמשיך להגביל עלייה ורכישת קרקעות על ידי יהודים. מדיניותה זו של בריטניה הולידה את הרעיון של הקמת ארגון גג משותף לשלוש המחתרות שפעלו בארץ. כך נולדה תנועת המרי העברי.
מטרותיה העיקריות של התנועה היו: לאחד את כל חוגי היישוב, לערער את שלטונם של הבריטים בארץ ישראל על ידי פגיעה בביטחון, להקים יישובים ולהביא מעפילים. ביישוב האמינו כי פעולות משותפות של ארגון גג אחד יעוררו הדים בעולם – לא עוד שלוש מחתרות שפועלות כל אחת בדרכה, מעתה קיימת הסכמה רחבה ביישוב לפעול נגד הבריטים.
לתיאום פעולות תנועת המרי העברי, הוקמה ועדה ציבורית שבה היו חברים נציגי כל הזרמים הפוליטיים בראשות הרב פישמן (מתנועת המזרחי). בשל חשאיותה, נקראה הוועדה בשם "ועדת X". בפני הוועדה הובאו לאישור כל תוכניות המבצעים. פעולות אלה תוכננו כמבצעים נפרדים של ארגוני המחתרת, אך בשיתוף פעולה ובתיאום עמדות.
תנועת המרי פעלה תשעה חודשים בלבד (מנובמבר 1945 עד יולי 1946), ובמהלכם בוצעו 11 פעולות גדולות ונועזות: שמונה מהן על ידי הפלמ"ח, מטעם ההגנה, ושלוש על ידי האצ"ל ולח"י. פעולות אלה, שהיו מורכבות ונועזות, גבו מחירים כבדים. במהלכן או לאחריהן תפסו הבריטים כמה לוחמי מחתרות וכלאו אותם בבתי כלא שונים, בהם כלא עכו – שהיה בית הכלא המרכזי בצפון הארץ.
אחת הקבוצות הבולטות בתקופה זו הייתה קבוצה שלימים נקראה "31 אסירי חולות בת ים". קבוצה זו השתתפה בפעולה לפיצוץ תחנות רכבת, מסילות ברזל וגשרים בדרום הארץ. לפעולה זו, בליל שניים באפריל 1946, יצאו שלוש מחלקות של לוחמי אצ"ל. הפעולה הסתיימה בהצלחה, אולם בעת הנסיגה, כיתרו הבריטים את אחת המחלקות באזור חולות בת ים. המחלקה נאלצה להיכנע. כל הלוחמים נידונו ל-15 שנות מאסר, זולת אחד שנידון למאסר עולם. הלוחמת היחידה בקבוצה זו נכלאה בכלא הנשים בבית לחם. קבוצת אסירים זו הייתה בין יוזמי מבצע הגבורה הגדול ביותר בתולדות כלא עכו המנדטורי: פריצת כלא עכו.
בריחה מכלא עכו נראתה משימה בלתי אפשרית. למרות זאת, עם הגעתן לכלא עכו של שתי קבוצות אסירים – 31 אסירי חולות בת ים וקבוצת לוחמי לח"י שנתפסה לאחר פעולה בבתי המלאכה של הרכבת בחיפה – לא פסקו לוחמי שתי הקבוצות לתכנן תוכניות בריחה. המפנה חל כאשר אחד האסירים הערבים, שהיה אחראי על אספקת נפט למטבח ולחדרים, סיפר כי בהיותו במחסן הנפט, שמע קולות שירה של נשים. הדברים הגיעו לאיתן לבני, וזה הסיק כי הקיר הדרומי של בית הסוהר, היכן שהיה מצוי חדר הנפט, גובל עם רחוב בעיר ואינו מוקף חומות וחפיר. מידע הזה הועבר ב"דואר מחתרות" אל מפקדת האצ"ל, בלוויית הצעה לנצל את הקיר הזה לשם פריצה לכלא ושחרור אסירי המחתרת. לאחר בדיקה יסודית, הגיע עמיחי פגלין (קצין המבצעים באצ"ל) למסקנה כי הפעולה אפשרית, אולם הצלחת המבצע תלויה ביכולתם של האסירים להגיע אל הקיר הדרומי בכוחות עצמם. לשם כך, הוברחו אל בית הסוהר חומר נפץ ונפצים בתוך מזון וכלים שהועברו לאסירים מבחוץ.
באותה עת, היו כלואים בכלא עכו 163 יהודים (מתוכם 60 אנשי אצ"ל, 22 אנשי לח"י ו-5 אנשי הגנה, היתר אסירים פליליים) וכן 460 ערבים. מטרת הפעולה הייתה לשחרר כמה שיותר אסירים מקרב אסירי המחתרות, אך מפקדת האצ"ל החליטה שרק 41 אסירים ישוחררו (30 אנשי אצ"ל ו-11 אנשי לח"י), זאת בגלל חוסר אפשרות למצוא מקום מסתור למספר גדול יותר של בורחים.
המבצע נקבע ליום ראשון, ארבעה במאי 1947, בין הזמנים 16:30-16:00.
בשעה 16:22, נשמע פיצוץ אדיר, חומת המבצר נפרצה. פרצו אותה לוחמי אצ"ל אשר הגיעו לעיר לצורך ביצוע הפעולה והאסירים עצמם, שהתפצלו לשלוש חוליות, כאשר לכל חוליה תפקיד משלה. הפעולה עברה בשלום, והאסירים עשו דרכם אל החופש.
קבוצת האסירים הראשונה עלתה לטנדר הראשון ויצאה לדרך, נהג הטנדר בחר בדרך היציאה מעכו שפונה דרומה במקום בדרך שפונה מזרחה כפי שנסעו שני הרכבים האחרים. ליד חוף הים, נתקל טנדר הבריחה הראשון בקבוצה של חיילים בריטים, ואלו פתחו לעברו באש. בתום קרב יריות, התברר כי מתוך 13 הבחורים שיצאו בטנדר הראשון חמישה נהרגו ושישה נפצעו, ומהכוח המשחרר נהרגו שלושה. ששת הפצועים והשניים שלא נפצעו הוחזרו לכלא.
שני רכבי המילוט האחרים הצליחו לצאת מן העיר, והאסירים שנסעו בהם פוזרו למוחרת לדירות מסתור ברחבי הארץ. חיים אפלבויים, לוחם לח"י שנפצע קשה בשעת הנסיגה, הצליח לטפס לטנדר השני, אולם בדרך נפטר מפצעיו וגופתו נמסרה לחברה קדישא בחיפה. תקלה נוספת אירעה לחוליית החסימה בפיקודו של אבשלום חביב. חברי החוליה לא שמעו את אות הנסיגה ונשארו בשטח לאחר שכל הכוחות עזבו את העיר. לאחר קרב ארוך, הם נתפסו ונאסרו. הם נשפטו ונידונו למוות. פורצי כלא עכו אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס הועלו לגרדום בכלא עכו ב-29 ביולי 1947. חוליה נוספת שגם היא לא שמעה את אות הנסיגה נתפסה אף היא, ובה היו אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ. הלוחמים נשפטו, אולם בשל היותם קטינים נידונו למאסר עולם.
בסיכום הפעולה, התברר שמספר האסירים שהצליחו לצאת לחופשי הוא 27 (20 אנשי אצ"ל ו-7 אנשי לח"י), וכי בהתקלות עם הבריטים נהרגו 9 לוחמים. עוד 3 הועלו לגרדום. למרות מחיר הדמים הכבד, הפעולה מתוארת כפעולת גבורה הרואית. פעולה זו קיבלה חשיפה גדולה בעיתונות החוץ ותוארה כ"פריצת בית הכלא הגדולה בהיסטוריה". ההתקפה על כלא עכו נתפסה בבריטניה כפגיעה ביוקרה הבריטית, וחוגים צבאיים תיארו אותה כמלאכת מחשבת אסטרטגית וכמעשה מופת.
בתקופת זמן קצרה, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה, הוכיח היישוב היהודי כי כוחו באחדותו. פעולות נועזות שביצעה תנועת המרי העברי – פיצוץ תחנת הרדאר, ליל הגשרים, ליל הרכבות, התקפת בתי המלאכה של הרכבת בחיפה – השאירו רושם עז במלחמה כנגד השלטון הבריטי בארץ. פעולת פריצת כלא עכו הייתה גם היא לאירוע מכונן אשר התאפשר הודות לשיתוף הפעולה בין האצ"ל והלח"י.
מוזיאון אסירי המחתרות מספר את סיפורו של כלא עכו המנדטורי (1948-1920) מנקודת מבטם של אסירי המחתרות ההגנה, האצ"ל ולח"י. המוזיאון מציע סיור חדשני וחווייתי בכלא, הכולל הדרכה, סרטים, מוצגים מקוריים, תפאורה ואפקטים.
להזמנת ביקור: akkoprison@gmail.com.