חזרה למאגר הכתבות
על קורבנות וגיבורים – מדוע נדחק סיפורם של "נידוני קהיר" הצידה
גדעון מיטשניק, סא"ל במיל', חוקר מורשת
ביום רביעי, אחד בפברואר 2023, נערך בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל טקס האזכרה השנתי ל"נידוני קהיר": ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר, חברי רשת ריגול שהוצאו להורג לפני 68 שנים בקהיר. בטקס השתתפו כ-250 איש, רובם תלמידים וכן נציגי המשפחות וקרן "קדושי קהיר".
מאמר זה הוא הצדעה לגיבורים ולקורבנות של "עסק הביש". הם כבר מזמן אינם אלמונים, אך חלק מהשאלות נותרו לא פתורות. בפרט השאלה מי נתן את ההוראה ומדוע איש לא קיבל על עצמו אחריות. כן נשאל כאן מדוע עוכבה הקמת חורשה לזכר "קדושי קהיר" ליד ירושלים במשך שנים רבות.
מהי פרשת "עסק הביש" ומיהם הגיבורים שהיו לקורבנות
לאחר סיום מלחמת העצמאות, בקיץ 1949, שלט חשש כבד בצמרת המדינית והביטחונית מפני סבב לחימה נוסף ביוזמת מדינות ערב בהובלת מצרים. שילוב של החששות עם פערים מודיעיניים בנוגע למצרים ועם מינויו של בנימין גיבלי לראש ממ"ן (מחלקת המודיעין הצבאי) ב-1950 הביא למהלך לא שגרתי ו"חסכוני" שיזם המודיעין הצבאי: להקים במצרים רשת ריגול של צעירים יהודים. את חברי הרשת גייס אברהם דר, איש יחידה 131 של אמ"ן, שהגיע למצרים בסיפור כיסוי. במהלך 1952-1951, גייס דר שבעה צעירים וצעירה אחת והקים שני תאי ריגול, בקהיר ובאלכסנדריה. מטרת הרשת הייתה לאסוף מידע, להכין דירות מסתור ולבצע לוחמה פסיכולוגית בעת מלחמה.
לאחר שדר השלים את משימתו וחזר לארץ, נותרו חברי הרשת ללא מפקד. מאוחר יותר, הגיעו חלק קטן מחברי הרשת לארץ לסבב אימונים קצר וחפוז בבסיס האימונים של יחידה 131, שכלל גם עיסוק בכתב סתר, בחבלה ובקשר. כבר אז היו שהתריעו על רמת ההכשרה של חברי הרשת ועל המסוכנות שבהפעלה ללא הכשרה מתאימה, אך אזהרותיהם לא נשמעו. כל המהלך התבצע ללא שיתוף המוסד, על אף שהפעלת סוכנים בארץ יעד היא בתחום אחריותו.
בהיעדר מפקד, נשלח לוחם סתר של יחידה 131, מכס מאיר בינט, למצרים למטרת איסוף מודיעין צבאי ומדיני. הוא קיבל הנחיה לשמש איש קשר לרשת, לפקח על חבריה ולהעביר להם כספים והוראות. זאת בניגוד לכללי המידור הבסיסיים הנהוגים בהפעלת סוכנים חשאיים. בינט נפגש עם חברת הרשת מרסל ניניו ואחרים והעביר כספים והנחיות.
באמצע 1954, החריף החשש מפני סבב לחימה נוסף בהובלת מצרים. נודע על כוונת בריטניה לחתום על הסכם עם מצרים לפינוי כוחותיה הצבאיים, במיוחד מאזור תעלת סואץ. יציאת בריטניה התפרשה כהסרת המחסום האחרון בפני מצרים מיציאה למלחמה. החשש יצר לחץ גובר והחלטות חפוזות. אז מונה אברי אלעד (לימים יכונה "האדם השלישי") למפקד הרשת. למרות עברו המפוקפק ולמרות העובדה שנשא קופת שרצים של גניבות ושל הדחה משירות בפלמ"ח ובצה"ל, גייס אותו מפקד יחידה 131, מוט'קה בן צור, ליחידה ושלח אותו לפקד על רשת הריגול במצרים. ההסכם עם בריטניה עמד להיחתם באוגוסט 1954, ואלעד קיבל ממפקדיו הנחיה לנקוט בכל דרך להכשילו, אף בדרך של פעולות חבלה שיעוררו אי יציבות במצרים ויגרמו לבריטים לבטל את ההסכם.
בשניים ביולי, הונח מטען חבלה בסניף הדואר הראשי של אלכסנדריה. הנזק היה מזערי: כמה מעטפות עלו באש. ב-14 ביולי, הונחו שני מטעני נפץ מאולתרים בספריית הקונסוליה האמריקנית בקהיר ובאלכסנדריה. רק מטען אחד פעל, וגם הוא רק העלה עשן ולא גרם כל נזק. הפעולה הגדולה והמרכזית תוכננה ל-23 ביולי, יום ההפיכה. תוכננו פיגועים בכמה בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. אך מטען התבערה שהוטמן בנרתיק משקפיים במעילו של פיליפ נתנזון החל להעלות עשן, ופיליפ נעצר. בשבועיים שלאחר מכן, נעצרו גם חבריו לרשת וכן נעצר מקס מאיר בינט.
המשפט וגזרי הדין
לאחר כחצי שנה של חקירות ושל עינויים קשים, שבמהלכם ניסתה מרסל ניניו להתאבד, נפתח המשפט בבית הדין הצבאי. מקס מאיר בינט (שנעצר על אף שלא היה חלק מהרשת) התאבד ב-21 בדצמבר 1954, לילה לפני שעמד לעלות להעיד. גזרי הדין, שניתנו ב-28 בינואר 1955, דנו את ד"ר משה מרזוק ואת המהנדס שמואל עזאר למיתה. השניים נתלו ב-31 בינואר 1955. על שאר ששת חברי הרשת נגזרו עונשי מאסר ועבודת פרך.
מעבר לתנאים הקשים בכלא ולהשפלות שעברו "אסירי מצרים", חשו חברי הרשת שמדינת ישראל, שגייסה אותם, נטשה אותם ואת משפחותיהם, סיכנה אותם ולמעשה הביאה למפנה הטרגי בחייהם ובחיי בני משפחותיהם.
"עסק הביש" גרם לשרשרת התפטרויות והדחות, שכללה את ראש אמ"ן, גיבלי, את שר הביטחון פנחס לבון, וגם את ראש הממשלה בן גוריון – כל אחד מסיבה אחרת. לפחות שבע ועדות חקירה ובדיקה הוקמו, פנימיות וחיצוניות, מסקנות הוגשו (שונות, אגב). ספרים ומחקרים היסטוריים רבים נכתבו – כל אחד וההטיה שלו, כל אחד והאשם שלו. כן נכתבו אין ספור כתבות ותחקירים עיתונאיים, ועם זאת עדיין לא נקבע: מי נתן את ההוראה, מה בדיוק קרה שם ואיך הכול הסתבך.
סיפורה של חורשת "קדושי קהיר"
חורשת "קדושי קהיר" נמצאת ביער עמינדב. בפתח החורשה, רחבה המוקפת סלעים, שתוחם אותה קיר זיכרון בנוי אבן. בצידו הימני של הקיר, ניצב לוח אבן מוארך ובו כתובים פרטי האירוע. במרכז הקיר, מוטבעות ארבע אבנים רבועות ועליהן חקיקה: באחת פרטי ההנצחה, בכל אחת משלוש האחרות פרטי כל אחד משלושת הנופלים ומועד נפילתו.
במקביל להתעוררות "עסק הביש" ב"פרשת לבון" ב-1960, לאחר ששר הביטחון לבון דרש מבן גוריון לזכותו מאשמה, התנהל בשקט ומאחורי הקלעים ניסיון לעכב הקמתה של חורשה לזכרם של שני "נידוני קהיר" ושל מאיר בינט. חורשה זו הוקמה לבסוף בשנת 1964, כתשע שנים לאחר שהיוזמה עלתה. על פעילות הממסד לעיכוב הקמת החורשה, כתבה חיה בסטריקר בעבודה סמינריונית בלימודיה במכון לנדר בהדרכת פרופ' נחם אילן (2013): "הזיכרון שניסו להשכיח – סיפורה של חורשת קדושי קהיר". משפט מפתח בעבודה בהקשר זה היה: "החורשה מייצגת את הבעייתיות הגדולה שאפיינה את יחסו של הממסד הישראלי לכל היבטיו של 'העסק הביש': השתקה, התנערות מאחריות, ודחיות ועיכובים בביצוע בקשות של האסירים, של עולי הגרדום ובני משפחותיהם." נטיעת חורשת זיכרון, שנראית כפעולה פשוטה, הייתה לעניין מורכב שסבל מדחיות חוזרות ונשנות לאורך תשע שנים. החורשה ניטעה רק ב-31 באוקטובר 1964.
את היזמה לנטיעת היער העלו ד"ר יוסף מרזוק, ששירת בצה"ל עת נתלה אחיו בקהיר, והאם רחל. אחד מחבריו של משה שמע ממנו לאחר גזר דינו ולפני מותו שלוש בקשות, שאחת מהן הייתה שיינטע עץ לזכרו בארץ. יוסף ראה בכך צוואה, וב-1955 החל לפעול למימושה. ההתחלה נראתה מבטיחה. אלפי תלמידים תרמו כספים לקק"ל לנטיעת יער לזכרם. הסכום שנאסף אפשר נטיעת כ-2,500 עצים. פניית המשפחה לקק"ל הביאה להקמת ועדה ציבורית, וזו המליצה על הקמת החורשה כבר במרס 1955, כחודשיים לאחר ההוצאה להורג. אלא שמכאן החלה שרשרת של עיכובים לא מוסברים, של הבטחות שלא מומשו, של שינוי המיקום המתוכנן ושל התעלמות מפניות משפחת מרזוק. ברקע עמדו, לכאורה, נימוקים ביטחוניים, לפיהם פרסום הקמת החורשה עלול לפגוע באסירי ציון בקהיר ואולי אף להביא לפתיחת משפטם מחדש. האומנם?
ב-1957, לבקשת המשפחה, התערבה בנושא רעיית נשיא המדינה, רחל ינאית בן-צבי, ובקשה לקדם את נטיעת יער הזיכרון. הובטח לה שהנושא יקודם, אך גם הבטחה זו לא מומשה. פניות המשפחה לגורמים בכירים נוספים, כולל לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, נענו בתשובות לקוניות. ב-1964, פנה שוב יוסף מרזוק לראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. בעקבות פנייה זו, פנה מזכירו הצבאי של אשכול להנהלת קק"ל והודיע כי אין מניעה להקים את החורשה בתנאי שהדבר לא יתפרסם.
באוקטובר 1964, נחנכה החורשה בהשתתפות כמאה איש, בהם בני המשפחות השכולות מרזוק, עזאר ובינט, ידידי המשפחות ואנשי ציבור. באירוע השתתפו גם רחל ינאית בן-צבי, רעיית נשיא המדינה, שרת החוץ גולדה מאיר, נציגת המוסד, נציגי משרד הביטחון, יו"ר קק"ל יעקב צור ונוספים. מטוס של חיל האוויר טס מעל הטקס בהצדעה לקדושי קהיר. במשך השנים, התעוררה מחלוקת בנוגע לכיתוב על שלט החורשה, שבתחילה היה כללי מאוד (מסיבות ביטחוניות). לאחרונה (בשנת 2012), הוצבו שלטים חדשים.
גופותיהם של שני נידוני קהיר הובאו לארץ לאחר מאבק ממושך של ד"ר מרזוק, ששלח מכתב פרטי לנשיא מצרים סאדאת. באפריל 1977, הוחזרו הגופות ונקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
מ"אסירי קהיר" נותר עימנו כיום רק רוברט דסה, בן ה-89. מאיר זפרן נפטר לפני כחודש וחצי בגיל 93, מרסל ניניו (האישה היחידה ברשת) נפטרה ב-2019. לאחרונה, התקיימה במוזיאון "אסירי המחתרות" של משרד הביטחון בירושלים תערוכת ציורים שצייר רוברט דסה בכלא והצליח להבריחם. התערוכה הוצגה לפני כשנה במוזיאון ההגנה בתל אביב. לשתי התערוכות הגיע רוברט דסה עם רעייתו דינה ועם ילדיו. הוא ציין שהתאים בבית הסוהר בירושלים נוחים וגדולים יותר מאלו שהיה כלוא בהם בקהיר.
מאיר זפרן נפטר ב-2022. בלוויה שלו, שנערכה באחד בנובמבר 2022, השתתפו מעטים, בהם נציגי אמ"ן והמוסד. בקשה אחת היתה לזפרן: שילמדו את סיפורו ויספרו על ההתרחשות בכל מערכת החינוך. כך מבקש גם רוברט דסה. כמה תלמידים במערכת החינוך יודעים על "עסק הביש"? ארשה לעצמי לשאול גם: כמה מהמורות והמורים מכירים את הפרשה ואת הערכים החינוכיים הגלומים בה, בעיקר בהקשר של גילוי אחריות? ברשימה זו יש ניסיון צנוע לתרום ולו במעט למניעת השכחה.