המרור | גיליון 11

מצוות אכילת מרור עם קורבן הפסח נזכרת פעמיים במקרא :"ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלוהו" (שמות יב, ח); "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלוהו" (במדבר ט, יא). יש לשים לב כי בפסוקים אלה מדובר בפסח מצרים, אולם גם בפסח דורות מתקיימת מצוות המרור.

המקרא אינו מרחיב בתיאור הצמח ואופיו. נראה כי לעניין זה לא הייתה חשיבות מיוחדת לעצם קיום המצווה: יהא זה צמח מר כלשהו, ובלבד שיבטא את משמעות מצוות אכילת מרור. 

טעם המצווה

פעמיים הסביר התלמוד את טעמה (תרתי משמע) של מצוות מרור בדימוי הנשען על הנתונים הבוטניים של הצמח: "ואמר רבי שמואל בר נחמני: למה נמשלו מצריים כמרור, לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה – אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה" (פסחים לט ע"א). רש"י שם הסביר את פשר דימוי זה: "בתחילה נשתעבדו (ישראל) להן על-ידי שכר שהיו שוכרין אותן (המצרים)". במקום אחר נאמר: "מה חזרת (אחד מסוגי המרור) תחילתה מתוק וסופה מר – כך עשו המצרים לאבותינו" (ירושלמי פסחים פ"ב ה"ד). מעניין לשים לב שבשני דימויים אלה נמשלו המצרים עצמם (האנשים) למרור, ולא ארץ מצרים או התקופה שבה שהו ישראל במצרים. שלא כמו בדימוי המקראי, המשתמש במרור לסימול מצב, כאן התלמוד מדמה את תושבי מצרים ושליטיה למרור. משמע שההתייחסות היא בעיקר אל האנשים כמרורים וכממררים את חייהם של ישראל במצרים ופחות אל עצם השהייה בארצם של ממררים. מדברי התלמודים נראה כי טעם אכילת המרור הוא לזכור את המצרים ואת מעשיהם כנגד היהודים ולא בהכרח את התקופה שבה שהו אבותינו במצרים. הדגש הוא על העם ולא על הארץ.

אופיו של הצמח

תרגום השבעים תרגם מרורים כ"דבר מר", המציין ירק מאכל (ליכט, תשכ"ח). "אמר רב רחומי:... ממאי דהאי מרור מין ירק הוא? מה מצה גידולי קרקע – אף מרור גידולי קרקע, מה מצה מין זרעים – אף מרור מין זרעים" (פסחים לט ע"א). דבריו של רב רחומי נאמרים כתגובה להצעה לראות במרור סוג של דג מר. "רבי יהודה אומר: כל שיש לו שרף; רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין; אחרים אומרים: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין" (ירושלמי פסחים פ"ב ה"א; פסחים לט ע"א). רש"י על המקום: "שרף – כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב. מכסיפין – אינו ירוק מאוד ככרתי אלא פלדש". מהמקורות ההלכתיים בעניין כלאיים עולה כי אין משמעות לזיהויו הוודאי של הצמח המר ובלבד שיהיה מר. מהסיפא של משנה זו, שעניינה תרומות ומעשרות, אפשר ללמוד כי צמחים אלו גודלו גם בגינות איכרים יהודים.

מיני צמחים היוצאים בהם ידי חובת המרור

המשנה פירטה את המינים השונים של המרור: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור. יוצאין בהן בין לחין ובין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. ומצטרפין לכזית ויוצאין בכלח שלהן, ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו" (פסחים ב, ו). רש"י הרחיב: "כבושין – בחומץ. שלוקין – מבושלין הרבה עד שנימוחין. מבושלין – כדרך בישול" (פסחים לט ע"א). מפירושו של רשי אפשר, אולי, ללמוד כי ירקות אלה נאכלו כל השנה באופנים שונים. הגמרא הרחיבה את אפשרויות השימוש במיני המרור: "תני בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בעולשין, ובתמכא בחרחלין, בחרחבינין ובחזרין. רבי יהודה אומר: אף עולשי שדה ועולשי גינה וחזרת... תני דבי רבי שמואל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת בעולשין, בתמכא בחרחבינין ובחרגינין ובהרדופנין. רבי יהודה אומר: אף חזרת יולין וחזרת גלין כיוצא בהן" (פסחים לט ע"א).  

זיהויו של המרור

התלמוד מציע כמה זיהויים למרור. להלן נציג את הזיהויים השונים לפי דברי חוקרים.
חזרת – פליקס זיהה אותה עם החסה (Lactuca Sativa). הוא סבר שחז"ל הקדימו את החזרת, החסה, בראש רשימת מיני המרור  דווקא בגלל ארסיותם של מיני מרור הבר וכדי לאפשר מין של מרור (חסה) מתוק יותר (פליקס, תשכ"ח, עמ' 196). לפי דברים אלו, נראה כי אין לקבל את המנהג בארצות אירופה המזרחית המזהה את החזרת עם שורש של צמח חריף הקרוי כיום "חזרת" או "כריין" ביידיש (Armocaria rusticana) שכן אי אפשר לאכול ממנו כזית (פליקס, תשכ"ח, עמ' 196; קורמן, תשנ"ד). 

הנדיבי – לפי דלמן, זהו Endive Chicorium Intybus. בארי וכפולר זיהוהו עם האנדיב (Chicorium Endivia) – מין הקרוב לעולש (בארי וכפולר, תש"ך, עמ' 338).
מרור – לפי לעף (פליקס, תשכ"ח, עמ' 196), יש לזהותו עם הירק המכונה בפי הערבים "מורר", והוא Sonchus oleraceus. לפי דלמן, הוא העולש, חזרת גלים, חסת המצפן.

עולשין – לפי רוב החוקרים, הוא העולש התרבותי  (Chicorium Intybus)(בארי וכפולר, תש"ך, 338). לפי פליקס, דלמן, לעף ואחרים, עולשי השדה הוא העולש המצוי (פליקס, תשכ"ז, עמ' 44; 57-54).
הרדופנין – היו שזיהו צמח זה עם ההרדוף, שאכן הוא מר וארסי. לעניות דעתי, נראה כי אלו שזיהו זאת עם ההרדוף לא ירדו לסוף כוונת התלמוד. יש לשים לב שכל הצמחים המופיעים ברשימה הם מיני ירקות, ולא שיחים ועצים. על כן אין לכלול את ההרדוף, שהוא גדול, ענף ומתנשא מעל כולם, ברשימה זאת. ועוד: ההרדוף הוא צמח רעיל. לא ייתכן שחז"ל המליצו עליו כעל צמח מאכל ואפילו לא למרור. על כן עלינו לחפש מין ירק הדומה באופיו לשאר הירקות שצוינו. נראה לי כי המתאים ביותר הוא ההרדופנין – צמח המשמש עד היום בתפריטם של בדווים ושל פלחים. כך גם סבר קריספיל (תשמ"ה, עמ' 725).
חרגינין – קריספיל סבר ששם זה מתייחס למרור הגינות. הוא למד זאת מצמד המילים "חר", חריף בערבית, ו"גינין", גינות (קריספיל, תשמ"ה, עמ' 725; פלדמן, תשי"ז, עמ' 215).

סיכום

מהמקורות התלמודיים שהבאנו, מסתבר כי זיהויו של המרור אבד לאחר כניסת בני ישראל ארצה ובעיקר בימי בית שני וכי לא נשמרה מסורת אחת ברורה בעניין מין הצמח. עם זאת, רוב המסורות התלמודיות מונות את החזרת והעולשין כמינים עיקריים למצוות מרור, שהחוקרים המודרניים לא נחלקו בנוגע לזיהויים. כך או כך, מבחינה הלכתית מרירותו של  הצמח היא העיקרון הקובע.

ביבליוגרפיה נבחרת

• בארי, י' וכפולר, ב' (תש"ך). גידול ירקות, ב.
• ליכט, י"ש (תשל"ח). מרור. אנציקלופדיה מקראית, ה, י עמ' 455-454.
• פלדמן, א' (תשי"ז). צמחי התנ"ך.
• פליקס, י' (תשכ"ז). כלאי זרעים והרכבה.
• פליקס, י' (תשכ"ח). עולם הצומח המקראי.
• קריספיל, נ' (תשמ"ה). ילקוט הצמחים, ג.
• Low, I. (1928). Die Flora der Juden.