מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
של"ח וידיעת הארץ - מינהלת הטיולים
חזרה למאגר הכתבות

פורצות דרך, בונות ערך | גיליון 13

share
שתפו עמוד:
פורצות דרך, בונות ערך | גיליון 13
נושא: חברה וקהילה
אזור בארץ: ירושלים
גיליון: מס' 13

פורצות דרך, בונות ערך / איתי פלינט, מורה ומנחה לשל"ח וידיעת הארץ במחוז ירושלים

"יאללה, מחר בשמונה בבוקר בתחנה, נוסעות לירושלים." מאיה, אילת, יפעת, הדס ואלה יצאו לסיור בעיר העתיקה. התחילו במשכנות שאננים וסיימו בכותל. זה היה רגע לפני תשעה באב, המחשבות כבר היו נתונות לתחילת השנה. חמש המש"ציות הכינו סיור לקראת ראש השנה לשכבות הנמוכות.

בטח לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור כזה, או דומה, על הכנה ליום שדה, למסע או לסתם פעילות. ובכל זאת בחרתי לספר על כך, ככה בקטנה. הרי מש"ציות מפוזרות מצפון לדרום, נמצאות בהר ובמישור החוף, והן מספרות סיפור: מספרות על פריצת חומה, על פריצת דרך.

חמש הבנות עמדו בבתי מחסה. שיא החום של אוגוסט, והראש חושב על ארטיק יותר מאשר על הדרכה. ובכל זאת עלה סיפורה של כנסיית הניאה – ההתחדשות, פריצת הדרך הגדולה. אותה כנסייה המופיעה במפת מדבא ושעליה מסופר שנבנתה משרידי עמודי הר הבית. הכנסייה כבר אינה כאן, היא קבורה מתחת לאדמה ומתחת לבית הספר הסמוך, אך משם היא עודנה מספרת: סיפור של הרס ובנייה. סיפור על תהליך אחר שהתחיל כאן בחצר.

זה היה בתקופה שיהודים לא יכלו לרכוש קרקע בירושלים. מחירי השכירות היו אז בלתי אפשריים, והיה נראה שנטישה היא עניין של זמן – הרי אי אפשר לקנות ואי אפשר למכור. כך הזדחלו להם הימים. ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר, בחרו יהודים לקיים הלכה עתיקה ולרכוש את השטח של החצר בידיעה שהמתנגדים לכך, השלטונות לא יעלו על דעתם שיהודי יחלל יום קדוש. מחופשים היטב הגיעו אל בית הדין, ובעזרת קשרים מעל לשולחן ובעיקר מתחת לו, נרכשה הקרקע לבניית בתי מחסה.
זו דוגמה לחשיבה מחוץ לקופסה, ליציאה לדרך אחרת, שונה. כיכר בתי מחסה ובית רוטשילד היו תחילתו של תהליך השיבה הביתה, לתוככי העיר העתיקה. זאת במקביל ליציאה מהעיר העתיקה אל השכונה השכנה משכנות שאננים, אשר נבנתה מחוץ לחומות. אלו מכאן ואלו מכאן, והדרך התחילה. אט אט התפתחו השכונות והיו לעיר, למדינה ולסמל למאבקים נוקבים על עתיד טוב יותר לכולנו.

תחילת שנת הלימודים הגיעה, ועימה חששות התלמידות לצד החששות שלי כמורה חדש לשל"ח וידיעת הארץ. יצאנו לפנות ערב לסיור של"ח ממשכנות שאננים לכותל. הסיור כלל הצגות, תחפושות, סיפורים מתובלים בתה ומנגינה נוגה. דילגנו בין התחנות והגענו אל ארבעת בתי הכנסת. ההדרכה הסתיימה, ואלה הגישה לי את התרשים הנפלא שהכינה (שמשמש אותי עד היום להדרכה במתחם ארבעת בתי הכנסת).

אותן מש"ציות לא ידעו אז וכנראה גם אינן משערות היום מה הן עשו בתהליך הקטן שלהן ואיזו דרך הן התחילו ופרצו. בית הספר היה אז קטנטן, אך עם השנים גדל וצמח, וכיום לומדים בו קרוב לאלף תלמידים ותלמידות. אותן מש"ציות אינן משערות כמה מש"צים ומש"ציות ממשיכים וממשיכות בדרך שאותה התחילו ומוסיפים ומוסיפות עוד אבן ועוד שורה לבניין הנפלא ובדרך העולה.

האם תושבי בתי מחסה ידעו לאן תוביל הדרך? האם הבנות הללו, בנות השירות הלאומי בשל"ח, ידעו שהן למעשה ממשיכות את הדרך שהתחילו אותם תושבים שנים רבות קודם? האם ידעו אלו שבאו אחריהן לאן הדרך תמשיך ומהי השליחות הגדולה שהם חלק ממנה? האם הידיעה הייתה מרתיעה אותן או מחזקת? איננו יודעים, אבל דבר אחד אנחנו יודעים: מעשה קטן מתווסף למעשה קטן ולעוד ועוד מעשים, וכך בונים בניין מפואר.

אהוד בנאי, בשירו הידוע "יוצא לאור", תיאר תהליך זה בצורה מדהימה:

 "השביל הזה מתחיל כאן, 
בין סניף בנק למעין..."

השביל אינו מתחיל משום מקום. יש סניף בנק (משאב) ויש מעיין (מקור החיים והדרך). השביל מתחיל מבסיס של חומר ושל רוח, הוא מתחיל מחיבור בין השניים ואט אט יוצא לאור אל חיים חדשים משלו, חיים חדשים שאין מי שיכול להעריך לאן יתפתחו.

לרוב נהוג לציין הקדשה בהתחלה. אבל נראה לי, לאחר ההתבוננות בדרך, שזה המקום להביע אליכן – אלה, יפעת, מאיה, הדס ואילת – תודה והערכה. תדענה אתן וידעו כולם שאין ספק כי פרצתן דרך!