חזרה למאגר הכתבות
שלא תספרו לי סיפורים!
ירון קרפצ'וק, מדריך במרכז נע''ם, מטה אגף של"ח וידיעת הארץ
לא קל להיות נסיכה. באמת. כואב הלב. את תקועה במגדל או שחוטף אותך דרקון, והסיכוי הכי טוב שלך להימנע מכל המועקה הזאת הוא אם תהיי לפרח או לעץ או שתתחתני עם נסיך שהחליט שאת באה לו טוב בעין. קשה. זה לפחות מה שמספרים...
מדריכים בטיול הם אלופים בסיפור סיפורים. תנו להם רגע, והם יספרו לכם על המקור הפלאי של כל אבן, מעיין או בעל חיים שתפגשו בדרך. הם יפליגו בתיאורים מאלפים של נסיכים ונסיכות, של סצנות קרב מרהיבות ושל סיפורי אהבה קורעי לב. כל זה חייב להיפסק.
אני יודע שאני יורק כאן לבאר שאני שותה ממנה בחדווה כבר שנים רבות, אבל מישהו חייב לעשות כבר משהו עם כל הסיפורים האלה. זה לא שיש לי בעיה עם סיפורים בכלל, זה פשוט שבעידן ה"מי טו" והתקינות הפוליטית וברצון פשוט לשמור על שלמות נפשם של הילדים, צריך להבין שיש כאן בעיה. לאלה מכם שמגרדים את הראש ולא כל כך מבינים על מה אני מדבר, אני מזמין אתכם לפשפש באגדות ובסיפורים שמספרים בטיולים ולראות כמה מהם אינם כוללים חטיפה, סחיטה באיומים, רצח או סתם שוביניזם ומיזוגיניה. מהפקידה השעירה שהושארה בלבנון, דרך שלל נסיכות שנכלאו, נחטפו והורעלו, ועד הקיסוסית שלא הייתה גברת אלא אדון (נשבע שאני לא ממציא את זה). הסיפורים שאנחנו מספרים לא פעם לילדים לא היו עוברים דירוג 13+ בנטפליקס. המושל בכיפה הוא כמובן צמח הקטלב, שצירוף האותיות האומלל של שמו נתן דרור לשלל תיאורי רצח גרפיים (דם שניגר חלחל לתוך האדמה ולכן צבעו של הגזע אדום).
אני לא נאיבי. אלימות ומין מוכרים ומסעירים ולכן ימשיכו לשמש כלי ליצירת קשב ועניין. עם זאת, אני מזמין אתכם לקרוא שוב את הסיפורים המוכרים בעין מעט ביקורתית יותר, לבחון אילו ערכים עולים מהטקסט ואם שאנחנו מעוניינים להעביר אותם לתלמידים שלנו. התקדמנו קצת. גם הנסיכות החדשות של דיסני כבר אינן מחכות שיצילו אותן. הגיע הזמן שנתעדכן בהתאם.
יהיו כאלה שיטענו שמדובר בצנזורה, בתרבות ביטול או בסתם טרלול פרוגרסיבי. אני משער שהם גם אלה שבסיפור על כיפה אדומה יתארו את החלק שבו הצייד, אחרי שהוציא את סבתא מבטן הזאב, מילא את הבטן באבנים וזרק את הזאב לבאר. לא הכול חייב להישאר כפי שהיה.
סיפור הוא כלי רב עוצמה. הוא מסייע לנו לצרוב נרטיב בעזרת שימוש ברגש ובחוויה. יש סיכוי רב יותר שתלמידים יזכרו את האגדה על צמח הקנה מאשר את המידע על בתי גידול לחים ועל שימושים בקנה בתקופות קדומות. לכן עלינו להיות זהירים ומדויקים בכלים בנוגע לכלים שאנחנו משתמשים בהם. ובכלל, למה שלא נרענן קצת את הסיפורים שאנחנו מספרים?
אנחנו יכולים לשאוב ממעשיות חז"ל, ממשלי לה פונטיין. אפשר לקחת מסיפורי הבדואים ומצ'יזבטים של ילקוט הכזבים. אפשר לבחון כל סיפור לגופו, להתמקד בערך החשוב והיפה שבדרך כלל מופיע בו ולשנות קצת את העטיפה. ואולי נבקש מהתלמידים שלנו לכתוב סיפורים חדשים? נספר להם בכיתה על צמח או על מקום ונבקש מהם להפעיל את הדמיון שלהם וליצור אגדה חדשה שתדבר בשפתם ותהיה קרובה יותר לעולמם. אני לא יודע כמה מוצלח יהיה הסיפור, אבל אני משער שהם יזכרו אותו היטב.
סיפור יכול להיות פתח לעולמות מופלאים לתלמידים שלנו. בואו נדאג שאלה יהיו עולמות שנרצה להיות חלק מהם. נוודא שאלו יהיו סיפורים הרלוונטיים למציאות שבה אנו חיים. אולי הסיפור שלהלן עשוי לענות להגדרות אלו:
ביישוב קהילתי, אי שם בתוך יער עבות, חיה לה משפחה: הורים, שני ילדים חביבים וסבא עיוור. בכל יום מימות השבוע, היה אב המשפחה יוצא אל היער לחטוב עצים למכור אותם בשוק. בכסף ממכירת העצים, נקנו מצרכים לכלכלת המשפחה. באחד הימים, הרחיק האב אל מעמקי היער ולפתע נתקל בעץ עבות ענק שגזעו נראה מושלם להסקה. ברגע שהניף את גרזנו, נשמע קול: "לא, לא, אל תכרות את העץ!" כשהסב את מבטו, ראה פיה קטנטנה מרפרפת בכנפיה ומבקשת ממנו לא לכרות את העץ משום שזהו הבית שלה. הוא הוריד את הגרזן והמשיך בדרכו. "באמת לא תכרות את העץ על אף שהוא מושלם להסקה?" קראה אחריו. "אכן, לא אכרות, כי ביקשת...". הפיה ההמומה מיהרה אחריו והציעה לו לבקש משאלה אחת, כל דבר העולה על רוחו, והיא תגשים משאלתו.