חזרה למאגר הכתבות
שִׂמְחָה רַבָּה שִׂמְחָה רַבָּה – אָבִיב הִגִּיעַ, פֶּסַח בָּא!
חנוך כליל החורש, ממונה של"ח ויו"ר ועדת הטיולים של משרד החינוך במחוז חיפה
אֵיךְ יוֹדְעִים שֶׁבָּא אָבִיב?
מִסְתַּכְּלִים סָבִיב סָבִיב...
וְאִם רוֹאִים הֲמוֹן יָדַיִם חֲרוּצוֹת,
נוֹשְׂאוֹת סָלִים כְּבֵדִים עִם יַיִן וּמַצּוֹת,
וְאִם שָׂרִים "שִׂמְחָה רַבָּה"
"אָבִיב הִגִּיעַ, פֶּסַח בָּא"
אָז יוֹדְעִים (אָז יוֹדְעִים),
שֶׁבָּא אָבִיב (שֶׁבָּא אָבִיב).
(מתוך השיר "איך יודעים שבא אביב", מילים ולחן: דתיה בן-דור.)
מאמר זה יוקדש לשתי מילים מהשיר הידוע, האהוב והמוכר הזה: "אָבִיב" ו-"פֶּסַח", צפו להפתעות!
כולנו אוהבים את האביב. מה נעים לצאת החוצה בעונה זו של השנה, ליהנות מהלבלוב ומהפריחה שסביב, "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנו" (שיר השירים ב, יא).
אם היינו חיים כאן לפני כ-3,000 שנה, אם היינו אומרים שאנו אוהבים לטייל באביב, כנראה היו מסתכלים עלינו במבט מוזר. והסיבה: השומע בימים אלו לא היה מבין איך אנחנו יכולים לטייל על גבעול שעוביו כחמישה מ"מ וגובהו כמטר אחד בממוצע.
רגע, פתחנו בעונת האביב והחלקנו על גבעול? מה הקשר?
ובכן, מסתבר שהשורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות עתיקות (ובכללן עברית, כמובן), ובכולן משמעותו קשורה בצמיחה. המילה "אָבִיב" מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב (בנטייה: אִבּוֹ, כמו לֵב ולִבּוֹ). אֵב פירושו צמח צעיר ורענן (באכדית: (abu. ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת, כפי שנראה להלן. שורש המילה אביב, "אֵב", נזכר בתנ"ך כמה פעמים:
- המובאה הראשונה מאיוב, השואל: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם", ומשיב: "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (איוב ח, יא-יב). צמח שאין לו מקור מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. מכאן הביטוי הנפוץ למי שמת בצעירותו: "נקטף בְּאִבּוֹ".
- המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שיר השירים ו, יא). אִבֵּי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, הרי הם הקנים (קנה מצוי, קני סוף ועוד).
- המובאה השלישית, אף היא מאיוב, מתארת את חייו הקצרים והרעים ככאלו ש"חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (איוב ט, כו). אניות אֵבֶה הן ככל הנראה רפסודות, העשויות מקנים (אביבים) שחוברו יחדיו. אגב, רפסודות אלו נקראות גם "כלי גומא", לפי אותו עיקרון: חיבור קנים שעשויים מגומא (גומא הפפירוס) להובלה על גבי נהרות וימים: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם" (ישעיהו יח, ב).
אם כן, המילה "אָבִיב" במקורה אינה מתארת כלל עונה בשנה, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. התבואה במצב זה זקופה, יפה וירוקה. עדות לשונית לכך אנו מוצאים בתיאור מכת הברד בספר שמות, המציין שהשעורים במצרים נפגעו במכה זו: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב הַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא). כלומר: השעורה למעשה נשברה כי הייתה במצב של אביב – קנה זקוף אך שביר. בדומה למצב הפשתה, שהייתה במצב גבעול (מבנה הפסוק יוצר הקבלה לשונית בין ה"אביב" ל"גבעול").
עם זאת, כבר בתנ"ך, המילה "אָבִיב" באה בהקשר של זמן, לדוגמה בצירוף "חֹדֶשׁ הָאָבִיב": "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב – מצב של זקיפות הדגן בטבע. ואכן, כל היוצא בעונת האביב לשדה יתרשם משפע הדגנים הירוקים והרעננים, המלאים והניצבים. רק בימי הביניים, בעברית של חכמי ספרד, החלו להשתמש במילה "אביב" לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וכך משמעותה הרגילה עד ימינו.
ומה"אָבִיב" אל ה"פֶּסַח":
אם היינו עורכים סקר רחוב קצר ושואלים מה משמעות המילה "פֶּסַח" ומהיכן הגיעה ללשוננו, התשובה שהייתה זוכה למרב הנקודות היא ודאי "דילוג". הרי כך כתוב במפורש בהגדה של פסח: "עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם".
תשובה זו נכונה, וכך פירשו פרשנים רבים וכך לימדו אותנו בגן. אבל עיון מעמיק במקורות מילה זו יפתיע אותנו! מוכנים לפסוע? הבא ונצא לדרך:
העוסקים בארגון טיולים ובהדרכה בהם יודעים היטב מהי הליכה בשדה, מהן פסיעות בשטח. אנו פוסעים בשבילי ארצנו, ואלפי תלמידים פוסעים אחרינו. פסיעה היא צעד. צעד נכון ומכוון, ישר, בטוח. אנחנו מכירים זאת היטב. ואם, חלילה, נתקלתם במשהו בדרככם, ואולי נחבלתם, אז התמונה משתנה לגמרי: אתם מתמהמהים ואולי קצת צולעים. הולכים כמו פיסחים, לא עלינו.
פיסחים? רגע, פיסח שונה ממדלג! מה קורה כאן?
חג הפסח זו הזדמנות מצוינת לעשות לעצמנו "סדר", וכמקובל בחג הפסח – נפנה למקורותינו. הפסוקים בספר שמות פרק יב מתארים את ההכנות ליציאת מצרים. שם, בשיא האימה, בליל מכת בכורות, אנו מוצאים את הסיבה לקריאת החג בשם "חג הפסח". המילה "פסח" מופיעה בצורות שונות כמה פעמים בפרק, כפי שנראה להלן:
בהתכוננות למכת בכורות, מופיעה הנחיה אלוקית: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (שמות יב, יג). אחר כך, בעניין הציווי לעם להכין קורבן פסח, נאמר: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כז). וכמובן גם בביצוע המכה: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות יב, כג).
אם כן, המילה "פָּסַח" היא פועל. אני מניח שאת זה אתם כבר יודעים. אם נשתמש במה שסיפרו לנו, הרי שמשמעות הפועל "פסח" היא דילג. וכאן מתעוררת שאלה למדנית: אם אלוקים פסח על הדלתות של בני ישראל, כשלפי הבנתנו הכוונה שהוא דילג עליהן, איך זה מנע מהמשחית להיכנס לבית? בעניין זה, האיר את עינינו אחד מפרשני התנ"ך, הרב שמשון רפאל הירש: פסח קרוב לפסע – ללכת בצעדים גדולים ונמרצים. פירושו לצלועפָּסַח, ופִּסֵּחַ הוא חיגרכיוון שברור ש״פָּסַח״ פירושו צלע, ו״פִּסֵּחַ״ פירושו חיגר, הרי שהמשמעות הבסיסית של פסח היא: הליכה איטית בצעדים מוגבלים ומהססים. לפי זה, "פָּסַח על״ פירושו: לפסוע בהיסוס מעל לדבר מה.
לפי זה, ה' במכת בכורות לא דילג מעל בתי בני ישראל, אלא להיפך: התמהמה! לא פסע, אלא פסח, הגן על היושבים בבית מפני המשחית, שלוחו של הכוח העליון, שהסתובב בחוץ ברצון להשחית את הכול, שכולם ימותו הפתח של בתי היהודים היה מוגן. ההגנה הייתה הפסיחה על הפתח. כשמתקיימת פסיחה, המשחית לא יכול להיכנס. אם פסיחה הייתה דילוג על הפתח, הפתח לא היה מוגן, והמשחית היה נכנס פנימה, לא עלינו.
אם אנחנו מקבלים את ההסבר הזה למילה "פסח", נוכל להשכיל את ידיעותינו בשני דברים מעניינים:
- פירוש לביטוי "פסיחה על שני הסעיפים":
הרקע: המאבק המפורסם בין אליהו הנביא ונביאי הבעל. בשיא המאבק, מסופר: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים אִם ה' הָאֱלקים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א, יח, כא).
כוונתו של אליהו לפי דיוקנו: עד מתי אתם מתמהמהים להחליט מיהו בעל הבית כאן. - פירוש לנאמר בפתיחת ההגדה של פסח: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח", ובעברית: כל הרעב – יבוא ויאכל, כל הצריך – יבוא ויפסח. מה זה "יפסח"? הרי אם הכוונה שהעני יאכל קורבן פסח, הרי העני הרעב כבר בא לאכול, קורבן הפסח כלול בארוחה, אז מה הכוונה שגם "יפסח"? אלא, לפי הבנתנו המחודשת, "יפסח" פירושו יתמהמה. הצריך הסבר לכל הערב הזה של חג הפסח יבוא ויתמהמה וישמע את הסיפור. הרי איננו רוצים שהוא ידלג מעלינו. אם כן, מצוות החודש היא לצאת לטבע ולוודא שאנחנו לא רק מדלגים על הנופים ועל המראות, אלא גם מוצאים זמן לפסוח עליהם, כלומר: להתמהמה ליד ניצן מלבלב בעץ, ליד פרח פורח, ליד קן נמלים פעיל וליד עוד ממיטב השפע הנופי שהשדה פורס לפנינו.
- מתוך: אתר האקדמיה ללשון העברית. גם בהמשך מאמר זה, משולבים ציטוטים מאתר האקדמיה ללשון, ערך "אביב". להרחבות בעניין, מומלץ לעיין שם.
- מעניין לציין שבעברית החדשה נפגשו שני ביטויים המקבילים בתוכנם: על אדם שמת בגיל צעיר אפשר לומר, בהשראת הפסוק באיוב, שהוא "נקטף באיבו", ובהשפעת לשונות אירופה אפשר לומר שהוא "מת באביב ימיו".
- רש"י פירש את הפסוק: "'כי השערה אביב' – כבר ביכרה ועומדת בקַשֶּׁיהָ ונשתברו ונפלו. וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה". גם בפירושו לתלמוד, פירש את המילה "גבעולין": "גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן" (סוכה יג ע"א).
- הרב שמשון רפאל הירש, או בקיצור רש"ר הירש, חי בשנים 1888-1808. הוא היה ראש הרבנים האורתודוקסים ומנהיגה הרוחני של יהדות גרמניה ומגדולי מפרשי התנ"ך המסורתיים המודרניים. בפירושו, הוא הרבה לשלב עיונים בשפה העברית ובמשמעויותיה הפרשניות. להרחבה נוספת על דרכו הפרשנית, עיינו במאמרנו בעלה 10: "בלשנות עברית ממקורותינו בהדרכת מטיילים".
ומה טוב לסיים מאמר זה במילות הנבואה הַשְּׂמֵחָה של ישעיהו הנישאות לכל הבאים בשערי הארץ והמטיילים בה, ובהם גם מי שתנועתם מוגבלת (כולל הפיסחים): "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (ישעיהו לה, ו).
מקורות