הגבורה בתש"ח והיום | גיליון 18
סמוך לקיבוץ הראל מכיוון מזרח, יש נקודת תצפית מרשימה ומוכרת הנקראת מצפה הראל. מנקודת תצפית זו, אפשר לצפות אל גבעה סמוכה, גבעת רועי. מצפה הראל וגבעת רועי מספרים את סיפורם של שני לוחמים שלחמו במלחמות שונות ונולדו בעשורים שונים, אך המשותף להם הוא האהבה ללא תנאי למדינת ישראל.
את קיבוץ הראל הקימו יוצאי חטיבת הראל, ולא במקרה הם בחרו להקים את הקיבוץ ואת המצפה דווקא בנקודה זו. ממצפה הראל אפשר לצפות אל תוואי דרך הראל. לוחמי חטיבת הראל נמנו על חברי הפלמ"ח. החטיבה גילתה את הדרך העוקפת לירושלים, דרך שבפיהם נקראה דרך הראל על שם החטיבה. דרך הראל הייתה "גורם מכריע בהצלתם מאבדון ודאי", כמו שכתב בזיכרונותיו עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי במלחמת השחרור. בזכות דרך זו, שעקפה את גיאיות הדם שידע כביש 1 בשנת תש"ח בעת המלחמה, חודשה האספקה לירושלים הנצורה.
מאחר שלפריצת הדרך היו שותפים גם לוחמים בחטיבה 7, הדרך נקראת גם דרך 7. השם המקובל לדרך זו כיום הוא דרך בורמה. עיתונאי אמריקאי בשם קנת בילבי הגיע לסקר את הקרבות מטעם העיתון ניו יורק הראלד טריביון, והוא אשר העניק לדרך את השם דרך בורמה, על שם דרך שנפרצה בתרגיל דומה לצורך עקיפת איומי אויב עשור קודם לכן במלחמת סין-יפן. שם עברה הדרך במדינת בורמה ועקפה את האויב, ומכאן שמה. גם לאחר פריצת הדרך, נדרשה עוד עבודה רבה: לסלול אותה ולהנגיש אותה למעבר של משאיות אספקה. חטיבה 7 קיבלה על עצמה לסלול את הדרך. מפקד המבצעים של חטיבה 7 באותה עת היה ישעיהו שקליאר, או בשמו המוכר יותר: שייקה גביש.
שייקה נולד בשנת 1925 בתל אביב. בהגיעו לגיל 18, התנדב לפלמ"ח. במהלך שירותו בפלמ"ח, השתתף בפעולות רבות, ביניהן ליל הרכבות, ליל וינגייט וליל הגשרים. שנים רבות לאחר פירוק הפלמ"ח, דאג להנחיל את מורשת הפלמ"ח לדורות הבאים והיה בין הפועלים להקמת מוזיאון הפלמ"ח. בנוסף, עמד שייקה גביש בראש עמותת דור הפלמ"ח, שמטרתה הנחלת מורשת הפלמ"ח לדורות הבאים בכל דרך ותחום. לאחר הקמת המדינה, היה ממתכנני מבצע קדש, ובמלחמת ששת הימים, שירת בתפקיד אלוף פיקוד דרום ופיקד על החזית באומץ לב ובגבורה. כהוקרה על פועלו הרב למען מדינת ישראל, נבחר שייקה גביש להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות הממלכתי בהר הרצל בשנתה השבעים של מדינת ישראל. גביש הדליק את המשואה לצד רועי לוי. בנאומם המשותף בעת ההדלקה, אמרו: "לכבוד החברים הרבים שנותרו בשדות הקרב ואלה ששדות הקרב נותרו עימם." ציטוט זה חקוק בגבעת רועי, הנצפית ממצפה הראל.
רועי לוי נולד בשנת 1979 בארצות הברית וגדל בירושלים. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1999, יצא לקורס מ"כים ולקורס קציני חי"ר. רועי האמין בחייליו חדורי המוטיבציה וטען שהם משקפים את הטוב שבחברה הישראלית ובמדינת ישראל. במהלך שירותו הצבאי, לחם רועי בשלוש זירות שונות ובכמה מבצעים ומלחמות. הוא לחם ברצועת הביטחון בדרום לבנון, במבצע חומת מגן ובמבצע עופרת יצוקה, ובו נפצע ברגלו.
גם לאחר שנפצע, חזר לשרת חדור שליחות. לאחר שיקום, הועלה לדרגת סא''ל ומונה למג''ד גולני. רועי יצא להילחם במבצע צוק איתן ונפצע במהלכו, אך הפעם פציעה חמורה בהרבה מפציעתו הראשונה. למרות הקושי, הצליח רועי להשתקם. עוד בהיותו בבית החולים, שם לעצמו למטרה להיות הראשון שיילחם במלחמה הבאה. בשל הרצון העז לחזור ולשרת את המדינה שכה אהב, נאבק רועי לחזור לשירות קרבי והצליח. הוא קודם לתפקיד מפקד יחידת אגוז, ולאחר שנתיים בתפקיד הועלה לדרגת אלוף משנה ומונה למפקד עוצבת ברעם.
רועי המשיך להשתתף במערכה להגנה על מדינת ישראל. בשלושים ביולי 2023, מונה למפקד היחידה הרב ממדית. עם תחילתה של מתקפת החמאס הרצחנית בשבעה באוקטובר, לא חיכה רועי לפקודה וקרא לחייליו להשיב מלחמה עם עוד אלפי אזרחים וחיילים שזומנו בצווי מילואים. במהלך הלחימה על קיבוץ רעים, נפצע רועי מרסיסים בידו, אך חרף הפציעה וחרף האתגר הפיזי, הפגין נחישות ומנהיגות וחשב רק על טובת חייליו, כפי שהעיד רס''ל ע': ''תשטוף ממני את הדם, אני לא רוצה שזה יוריד את רוח הלחימה של החיילים."
רועי וחייליו המשיכו בלחימה, ובאחת הפעולות, כשנדרשו לחפות על כוח שיצא לאגף בית שהסתתרו בו מחבלים, עלה רועי בקשר מול הכוח כדי לברר את מצבם. בדיוק באותו רגע, הותקף כוח החיפוי, ורועי, שתפקד כמפקד האירוע בכוח החיפוי, נפגע מכדור שחדר לליבו. הוא נהרג במקום. כך תמו חייו של רועי, שלמעלה מעשרים שנים תרם לצה"ל, לא ויתר ופעל בנחישות רבה.
הבחירה במיקום של הגבעה להנציח בו את זכרו של רועי, בסמוך לדרך בורמה, כמו גם הבחירה ברועי ובשייקה גביש להדלקת משואות משותפת אינה מקרית. רועי ושייקה שניהם גיבורים אמיתיים שמסרו את נפשם על תחושת החופש לחיים במדינת ישראל.
את שניהם עם ישראל איבד השנה.
יהי זכרם ברוך.