חזרה למאגר הכתבות
האביב לאור מקורות ישראל
דן אבידן, מפקח ממונה של"ח וידיעת הארץ
שוחרי טיולים מייחלים בכל שנה לבוא האביב. האביב, במשמעותו המודרנית, הביא לארץ ישראל רוחות ותפיסות שאינן תואמות את משטר עונות השנה הארץ ישראלי. בעולם המושגים האירופי, עונת האביב היא עונת התחייה המחודשת של הטבע המגיעה עם הפשרת השלגים. בעונה זו, העצים מלבלבים והעשב צומח. ואילו אצלנו, בארץ ישראל, האביב מתחיל ממש עם רדת הגשמים הראשונים ועם המעבר החד מצהוב של קיץ לירוק של חורף. בארצנו יש בעצם רק שתי עונות: העונה השחונה ועונת הגשמים.
רוב ימות השנה, העונה השחונה שולטת בארצנו, עונה שבה מרבית הצמחים משהים את חייהם. החד שנתיים מעבירים אותה בקפסולת הישרדות, שאנו מכנים "זרע". הגיאופיטים – צמחים בעלי בצל, פקעת או שורשים מעובים אוגרי מזון – מעבירים אותה במעבה האדמה, באיבר האגירה התת קרקעי שלהם. צמחים רב שנתיים משתדלים לאבד כמה שפחות מים. כך נוהג, למשל, האזוב, המוכר למטיילים בשמו העממי "זעתר". הוא מחליף את עלי החורף הגדולים לעלי קיץ קטנים שמאפשרים לצמח פחות פעילות חיים, אך גם מצמצמים את כמויות המים שהוא עלול לאבד בדיות, וכך צריכת המים שלו יורדת מאוד. צמחים אחרים, כמו קידה שעירה, משירים את כל עליהם בקיץ.
הקיץ הוא עונה מאתגרת, ומי שמצליח לעבור אותו בשלום מגיע יבש, אך צמא מאוד, אל הגשם הראשון: היורה. "תנו רבנן: יורה – שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס את פירותיהן ולעשות כל צרכיהן. דבר אחר: שמרווה את הארץ ומשקה עד תהום" (תענית א ע"א).
חכמים התלבטו אם היורה הוא הגשם הראשון, ושמו מעיד על כך שהוא מזהיר את אלה שטרם השלימו את הכנותיהם לחורף – כלומר: טרם הזמינו את חוני המעגל לטייח ולהדק מחדש במעגלה שלו את גג הבוץ של הבית או טרם הכניסו את התבואה תחת גג שלא תירטב ותירקב. או שזה הגשם הראשון, שמרווה את צימאון הקיץ הארוך. מכל מקום, בזמן קצר, הארץ משנה את צבעיה לירוק, וחיש מהר גלי פריחה מגיעים בזה אחר זה.
החצבים והחבצלות מקדימים את כולם, גם את הגשמים, ומרימים עמוד תפרחת מפואר מתוך הבצל או הפקעת וזוכים להיות קרטל ספקי הצוף של החרקים בעונה הקשה של סוף הקיץ. כשירד גשם, יוציאו אלה שושנת עלים ויעסקו במרץ, במהלך כל עונת הגשמים, במילוי המאגר לקראת הפריחה הבאה. אחריהם, עם גשם ראשון, מבצבצים פרחי סתוונית וחלמונית בגל של ורדרד וצהוב, ומייד אחריהם מתחילים לנבוט העשבוניים, והם מעלים גלי פריחה צהובה – כמו ציפורני חתול וסביונים ורקפות העולות מן הפקעות לאחר שעליהן כבר כיסו את האדמה כחודש קודם לכך. כל זה קורה בשיא החורף ומתמיד עד חודש טבת (דצמבר-ינואר). בשבט (ינואר-פברואר), המרחב מתכסה בכלניות. מייד אחריהן מופיעים הצבעונים, ובאיחור אלגנטי הנוריות, הפורחות באדר.
כשאנו חוגגים את חג הפסח, המכונה גם "חג האביב", העונה כבר יבשה יותר. כשפסח חל מאוחר יותר בשנה, יש ומזג האוויר חם ויבש עד כדי כך שצבע העשב בשדות דוהה מעט ומתחיל להיראות צהבהב. עד תום ספירת העומר, השדות כבר צהובים ממש. אז עולה ופורחת מלכת המעבר לעונה היבשה: החוטמית הזיפנית, ששמה העממי, "ורד הקציר", מייצג יפה יותר את מקומה ואת מעמדה.
במקורותינו, האביב אינו עונה, אלא מצב צמיחה: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא). הפשתה והשעורה נפגעו במכת הברד במצרים כי השעורה הייתה במצב אביב והפשתה במצב גבעול. מהו מצב אביב? "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב, יד). בעת הבאת הביכורים, יש לקלות באש תוצרת חקלאית במצב אביב טרם ההגשה לכוהן ויש להגישה "גרש כרמל". רש"י פירש: "גרש כרמל – גרוסה בעודה לחה". תבואה במצב אביב היא תבואה שגרעיניה מלאים, אך עודם ירוקים ורכים. לכן יש לקלות אותם לפני ההגשה לכוהן. את החיטה הירוקה הקלויה והגרוסה אנו מכירים כיום כמאכל ערבי עממי הנקרא "פריקי". המוצר הגולמי מזכיר בורגול (חיטה גרוסה), אלא שצבעו ירוק.
הכול מכירים את פסוק ד בשמות יג: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב", המתייחס לחודש ניסן, שזכה גם לתואר ראש חודשים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). ואכן, אחד הכינויים של חג הפסח הוא קציר התבואה/השעורים הראשון. ביטוי הבא להבהיר לעם ישראל, שעסק רובו ככולו בחקלאות, שאת חג הפסח יש לחגוג בעת תחילת קציר השעורים, כשהחיטה עדיין במצב אביב, כאשר עודה באיבה: "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (איוב ח, יב). המונח "איב" מופיע גם בשיר השירים: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא). ההקבלה בין ניצנים ואיבים מעידה שאיב הוא מצב צמיחה מוקדם, ומכל מקום לא בשל ולא נושא פרי.
אם כן, במקורותינו, אביב הוא מצב צמיחה ולא עונה. וחג האביב הוא החג שחוגגים כשהחיטה עדיין במצב אביב ואינה ראויה לקציר. רק בתום ספירת העומר, בחג השבועות, המכונה גם "חג הקציר" (קציר חיטים), אפשר להתחיל לקצור את החיטה, שגבעוליה הצהיבו וגרעיניה התקשו. את חגיגת הקציר יעטרו גבעוליו הגבוהים ופרחיו הוורודים של ורד הקציר – חוטמית זיפנית.