חזרה למאגר הכתבות
המערכה על יפו – פריצת הדרך לחירות
יעל הלוי וילנה אבזגאוז, חברות צוות מוזיאון אצ"ל בתש"ח
"אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל." במילים אלו, פנה מנחם בגין, מפקד האצ"ל, ללוחמי הארגון הצבאי הלאומי ערב היציאה לקרב שהחל ביום ראשון של חול המועד פסח תש"ח, ביום ראשון, 25 באפריל 1948. בגין קרא ללוחמים לדבוק במשימה, לחסוך בתחמושת, לקלוע היטב, לא לחמול על אויב "שאינו יודע רחמים כלפי בני עמנו", אך עם זאת הורה מפורשות: "חמלו על נשים וילדים. מי שמרים ידו לכניעה, את נפשו הציל. שבוי הוא בידכם. אל תפגעו בו."
ערב הקמת המדינה וסיום המנדט הבריטי, היה מצבו הביטחוני של היישוב היהודי קשה. מרבית הכבישים בארץ נשלטו בידי כוחות ערביים, הנסיעה בכבישים המובילים מתל אביב לשאר חלקי הארץ הייתה בחזקת סכנת נפשות, יישובים רבים היו מנותקים זה מזה, והעיר ירושלים הייתה נתונה במצור.
החל מפרוץ מלחמת העצמאות, תמכו כוחות ערביים סדירים בכנופיות הערביות שהקימו עמדות ירי במנשייה, שהייתה שכונה בחלקה הצפוני של יפו. תל אביב, בעיקר שכונותיה הדרומיות, הייתה נתונה להתקפות דמים בלתי פוסקות לאורך קו העימות. כלי רכב הותקפו ממארבים, הוקמו עמדות הגנה מפני ירי צלפים ערביים שהתמקמו על גגות המבנים הגבוהים ועל צריח מסגד חסן בק וגרמו לפגיעה בכאלף תושבי תל אביב ולמות 156 מהם. אלפי יהודים נטשו את בתיהם לאורך קו העימות ומצאו מסתור בגנים ציבוריים, בגני ילדים ובבתי ספר.
תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 קבעה כי יפו תהיה בתחומה של המדינה הערבית. אך האצ"ל ראה בעצם קיום מובלעת ערבית בלב המדינה היהודית אבן נגף לקיומה של המדינה וסכנה מיידית לתושבי תל אביב, בת ים וחולון. בנוסף, עלה חשש כבד מפלישת כוחות מצריים דרך נמל יפו עם עזיבת הבריטים ומשימוש בנמל כבסיס מצרי לפעולה ימית ויבשתית. מסיבות אלה, החליטה מפקדת האצ"ל לצאת למערכה על יפו ולהגנת תל אביב וסביבותיה.
הייתה זו המערכה הגדולה ביותר שניהל האצ"ל, וקדמו לה הכנות רבות: ייצור ורכש מוגברים של אמצעי לחימה, איסוף מידע מודיעיני וארגון השירות הרפואי – שכלל הכשרת בית החולים הנטוש ליולדות "פרויד" לבית חולים צבאי, הכנת צוותי עזרה ראשונה והכנת מלאי תרופות.
המערכה נפתחה בהרעשה כבדה של שתי מרגמות (3 אינטש) שהוצבו במפקדה הקדמית, בבית ספר אליאנס (היום מרכז סוזן דלל). ההרעשה על יפו גרמה לשיתוק החיים בעיר הערבית הגדולה ולבריחה של תושבים. לאחר זמן קצר, יצאו שתי פלוגות אצ"ל לעבר יעדים שנקבעו מראש: האחת לעבר תחנת הרכבת ביפו, והשנייה לכיוון חוף הים.
כוח הפריצה מנה כ-600 לוחמים, מצוידים בעשרות כלי רכב ובאמצעי לחימה דלים: 35 מקלעי ברן, 2,000 רימוני יד, 2 מטולי פיאט נ"ט (עם 4 פצצות בלבד), 4 משוריינים, נשק קל וכמות ניכרת של בקבוקי מולוטוב ושל מוקשים. על הפעולה פיקד קצין המבצעים של האצ"ל, עמיחי פאגלין – גידי. השלב הראשון של הקרב כלל את כיבוש מנשייה ואת ניתוקה מיפו. ביומיים הראשונים, ספג האצ"ל אבדות כבדות. ההתקפה נכשלה, וקו ההגנה הערבי לא נפרץ בגלל יתרון כוח האויב ואיכות נשקו. לקראת היום השלישי, יזם פאגלין שיטת קרב שונה, שנועדה להגן על הלוחמים מירי הצלפים בשטח הפתוח ולהקל את הפריצה בשטח הבנוי. הוחלט על צמצום הכוח הלוחם ועל פריצת מנהרה בין קירות הבתים שבקו החזית אל העמדות הערביות. שינוי טקטי זה אפשר ללוחמים להשתלט על עמדות האויב בשעות ספורות. השיטה הוכיחה את עצמה, וחל מפנה בחזית הלחימה.
בשלב זה, התערבו הבריטים שעדיין היו ביפו בלחימה ושלחו כוחות שריון. בתגובה לכך, הוחלט לפוצץ בתים גדולים שהיו ריקים מיושביהם ולחסום רחובות וסמטות. כך התגברו הלוחמים על האש הכבדה, כבשו את העמדות העיקריות וחסמו את התקדמות השריון הבריטי. מהלך זה הובילם אל חוף הים, ביום השלישי למערכה, ולכיבוש מנשייה ב-28 באפריל.
לאחר נפילת מנשייה, פתחה ההגנה במבצע "חמץ", שמטרתו כיבוש כפרים ערביים מדרום מזרח ליפו כדי לנתק את העיר מעורק החיים המזין אותה ובכך להכניע אותה. כוחות ערביים מ"צבא הצלה" הגיעו לתל-א-ריש (היום: תל גיבורים – חולון), תקפו את כוחות ההגנה והסבו להם אבדות כבדות. חיילי ההגנה הסתייעו במבצע "חמץ" במרגמות האצ"ל. הכיתור של כוחות ההגנה מדרום מזרח ופריצת קווי ההגנה מצפון בידי האצ"ל הכניעו את הכוח הערבי.
מחיר המערכה היה כבד. 41 לוחמי אצ"ל נהרגו, רובם מאש הבריטים. כעת עברה המערכה לשלב דיפלומטי, והחל להתנהל משא ומתן עם הבריטים בתיווכו של ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב. הדרישה של הבריטים הייתה למסור את מנשייה לידיהם או לידי הערבים, אך בעקבות התיווך של ישראל רוקח, סוכם לבסוף שהאצ"ל ימסור את השליטה על מנשייה לידי ההגנה.
ביום ד' באייר תש"ח, 13 במאי 1948, יממה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, נכנעה יפו ללא תנאי. על הסכם הכניעה חתמו חברי ועדת החירום של ערביי יפו ומפקד ההגנה במחוז תל אביב.
ארגון האצ"ל, שזה עתה עלה מקיום מחתרתי ללחימה גלויה, הוכיח שהוא ארגון צבאי לכל דבר: הראה כושר לחימה, עמידות מול אויב חזק ממנו ומוסר לחימה גבוה. לוחמי האצ"ל הניפו את דגל הלאום מעל צריח מסגד חסן בק, המקום שהטיל מורא על תושבי תל אביב.
על המוזיאון
בשנת 1900, הוקם המבנה שבו שוכן כיום המוזיאון. את המבנה הקים איש עסקים יהודי ממוצא מזרח אירופי. לאחר מותו, עבר הבית לבעלות ערבית והושכר לצורכי מגורים, מסחר ותעשייה. בקרבת הבית, היה המעוז הערבי האחרון שנפל בידי האצ"ל בקרב על שכונת מנשיה. בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בעת פינוי הריסות השכונה, קיבלה עמותת האצ"ל אישור מעיריית תל אביב-יפו להקים יד הנצחה וזיכרון ל-41 הלוחמים שנפלו במערכה על יפו. האדריכלים אמנון ודני שוורץ ואמנון ניב שחזרו חלק ממבנה האבן המקורי ושילבו בו זכוכית שחורה, המדגישה את יופיו של הבניין הישן. בשנת 1983, עם סיום עבודות השימור והבנייה, נפתח המוזיאון לקהל הרחב. בשנת 1987, זכה הבניין בפרס רוקח למפעלי הנדסה. באותה שנה עבר מוזיאון האצ"ל בתש"ח ע"ש עמיחי פאגלין (גידי) ליחידת המוזיאונים במשרד הביטחון.
פעילות לתלמידים: סיור עצמאי באזור המערכה על יפו (25 דק') ולאחר מכן ביקור במוזיאון (כשעה)
כשהטבע נעור לחיים וכשחג החירות בפתח, זהו מועד מתאים לסיור בעקבות לוחמי האצ"ל במערכה לשחרור יפו, שהתרחשה בחול המועד פסח לפני 75 שנה. בסיור מוצג גבול תל-אביב יפו ושכונות נווה צדק ונווה שלום, שגבלו בשכונה היפואית מנשייה (כיום נווה צדק). נקודת המוצא לסיור היא מרכז סוזן דלל – בעבר בית ספר אליאנס. שם מוצב שלט המלמד כי המבנה שימש את המטה העליון של האצ"ל במערכה על יפו במלחמת השחרור. משם נלך ברחוב באר יעקב, נפנה ימינה לרחוב וולוז'ין ונלך בו עד פינת רחוב המרד. נפנה שמאלה לגינה קהילתית ונתקדם עד מתחם התחנה. בהמשך, נחצה את פארק צ'רלס קלור ונלך עד למוזיאון האצ"ל בתש"ח, לבית גידי שע"ש עמיחי פאגלין, ונבקר במוזיאון.
מוקדי עניין להרחבה: נמל יפו, מתחם התחנה, גן הכובשים והאנדרטה לזכר כובשי יפו, כיכר השעון ביפו.