חזרה למאגר הכתבות
חיבור לאדמה והתנסות חקלאית בשדה ההתבגרות ובגיל מצוות
צוריאל אסף, רכז תוכן בשומר החדש
להתבגר זה לא להיות יותר גדולים, אלא להיות יותר אנחנו. ואנחנו, למעשה, איננו כפתית שלג בודד, אלא אנחנו כרוכים בקשר עמוק לאדמה ולמקום שמצמיח אותנו. רשימה זו מוקדשת לבירור החוזקות שבנו באמצעות עמידה על החיבור העמוק שבינן לבין האדמה והמקום.
"לצאת החוצה זה למעשה להיכנס פנימה" (ג'ון מיור)
מיור, שהיה אחד ההוגים הבולטים באמריקה בנושא החיבור שבין אדם והאדמה, טען בציטוט שהבאנו שהקשר בין האדם והאדמה הוא קשר ראשוני ותשתיתי. יציאה אל האדמה היא למעשה חזרה אל עצמנו. רוח זו עולה גם מדבריו של גארי סניידר, משורר טבע אמריקאי מפורסם נוסף, שאמר: "הטבע איננו מקום שיש לבקר בו, הוא הבית."
היה זה אהרון דוד גורדון, האקולוג העברי הראשון, שטען בחיבורו "האדם והטבע" שכל פגעי האדם והאנושות נובעים מהקרע הראשוני שבין האדם והטבע. וכשם שהניתוק מהטבע הוא המקור לסיבוכי הנפש והתרבות, כך חיבור נכון ויוצר לטבע הוא שורש המרפא והפתרון.
בילוי בטבע ועבודת אדמה עשויים לעזור לתלמידים שלנו להתחבר לעצמם, להפחית מתח והסחות דעת ולהתמקד בהתבוננות פנימית ובהשתקפות עצמית. זה יכול לעזור לתלמידים להבין טוב יותר את האינטרסים האישיים והערכיים שלהם ולעמוד על החוזקות שבהם. חוויות השטח והחקלאות מספקות הזדמנויות לצמיחה אישית ואתגר ומאפשרות לתלמידים לבחון את יכולותיהם וללמוד מיומנויות חדשות. הן מפתחות בתלמידים הבנה עמוקה יותר את עצמם, כולל נקודות החוזק והחולשה שבהם, והבנה על דרך השתלבותם בעולם הסובב אותם.
דוגמה מאלפת לחוויית התבגרות מכוננת באמצעות חיבור לטבעו של הלילה ולאתגרי המשק החקלאי נמצאת בתיאור בר המצווה של יגאל אלון. להלן הסיפור כפי שרשם אותו יגאל אלון בזיכרונותיו. בשל יופיו של המקור, נצטט אותו בלשונו.
בר מצווה בעומק הלילה
כשהגעתי לגיל בר-מצווה, קרא לי אבא למחסן התבואות שבחצר, ואמר: "בהנחת תפילין עוד לא הגשמת את כל המצוות. אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך. "בדברו הוציא אקדח, הושיטו לי ואמר: "הוא שלך. שמור עליו, נקה אותו, והסתר מפני עין-רעה..." התרגשתי מאוד. ליום הזה ציפיתי. מעתה יהיה לי נשק, כלאחי הבוגרים, כלאבא. ואבא הוסיף: הערב תצא לשמור על שארית התבואה הקצורה, בחלקת ה"בלוט" (עץ אלון) שלנו. עם השקיעה, פניתי ללכת לכיוון חלקת ה"בלוט" בה צמחו עצי אלון יפים... הייתי נרגש מאוד. זו פעם ראשונה שאני יוצא לשמירה לבדי, בלילה. ככל שרחקתי מהכפר גברו התרגשותי ופחדי. הגעתי לחלקה, התמקמתי תחת אחד מעצי האלון, מאחרי סלע גדול. הציפורים עדיין הכינו עצמן לשנת הלילה וצפצופן הגביר את פחדי... רק משהשתרר שקט, נרגעתי מעט, התחלתי להקשיב לקולות הלילה והתפללתי שהלילה לא יגיעו הגנבים... אולם מאוחר יותר, הבחנתי בכמה רוכבי-סוסים שנכנסו לשדה והחלו לאסוף את התבואה לשקיהם. כפי שאבא הורה לי, הנחתי להם תחילה לשקוע בעבודה ואז קראתי אליהם קריאת-אזהרה: ענדק! הקריאה לא הרתיעה אותם, והם המשיכו באיסוף. דרכתי את הנשק בתקוה שקול הדריכה יבריחם, וזה לא קרה. הרמתי את האקדח ויריתי באויר – הם תפסו עמדות, ודרכו את נשקם. שאלתי את עצמי: מה עכשיו? לירות בהם ממש? לברוח? ומה אם אהרג? המחשבות חלפו בי במהירות, אבל תוך כדי שבריר שניה שמעתי לפתע מאחרי קולות וקללות נמרצות בערבית, ומיד אחריהן יריות באויר מעל לראשי הגנבים, שקפצו על סוסיהם ונעלמו בחשיכה, בהשאירם את שקי התבואה. אבן נגולה מעל ליבי. אבא, הוא שהגיח לקראתי מירכתי השדה.
כן. הוא העמיד אותי במבחן, אך לא הניח לנער בן-13 לעמוד בכך לבדו. ברגע המכריע היה שם, וגרש את הגנבים. שמחתי היתה כפולה: לא זו בלבד שעמדתי במבחן, אלא שאבא ראה אותי בעמידתי. שאלתי את אבא אח"כ: הרי היה ברשותך נשק, מדוע לא ירית בהם? תשובתו היתה: יריה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן, איתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך.
בסיפור מרגש זה, נדרש המתבגר לעמוד לבד מול אתגר השמירה על חלקת המשק בלילה. לכאורה, היה לבדו, רק הכוכבים והגנבים היו שם איתו, אלא שלא ידיעתו נמצא אביו במרחק חניכה סמוי ומאפשר. כך עמד האב כעד להתמודדות המעצימה שחווה הנער וסייע לו ברגע שנדרש סיוע. עמדת המוצא של המתבגר כפי שהיא עולה מסיפור מרשים זה – יחד-לבד-יחד – ניתנת לשיעתוק וליישום בסביבה חינוכית דרמטית פחות, כאשר אנחנו מציבים את התלמידים ואת החניכים במרחב עמלני, מול משימה בשדה או במטע, ואנו עדים להתמודדות שלהם עם האתגר כשבאפשרותנו לעבד איתם את חוויות ההתמודדות ולשקף להם את המסוגלות שהם מפגינים ואת החוזקות והאכויות שמאפשרים להם חוויית הצלחה.
בסיפור קצרצר בשם "עצים", תיאר פרנץ קפקא בשלושה משפטים חדים את תמונת מצבו של האדם המודרני ביחס לטבע ולמקום ואת הכורח הקיומי שבעיבוד ובחיזוק החיבור לטבע:
"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג,
למראית עין מונחים סתם
ובדחיפה קלה ודאי ניתן להזיזם.
לא אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה.
אבל תראו, אף זה רק למראית עין."
אנו חיים בעידן שבו נגזרת על כולנו הנחת מוצא של חיים המנותקים מהשטח, של קיום שנחווה כחסר קשר עמוק לטבע. אבל די בתנועה קלה החוצה, אל השטח, אל האדמה, כדי לחוש בשורשינו הנעלמים ובהקשרים הרחבים שמהם חיינו נובעים. אך, למרבה הצער, חוויה זו בפני עצמה אינה מספיקה להבטיח חיבור עמוק לטבע ולשורשים. מעבר לנחמה שהיא מציעה, היא מדרבנת אותנו להמשך פעולה.
במקרים רבים, החוויה המחברת שאנו חווים במפגש עם האדמה, בשהות בטבע, ובהתנדבות חקלאית מחוללת בנו תנועה כפולה: היא משמשת תזכורת מרפאת לכך שאיננו "גזעי עצים מנותקים בשלג" ומעוררת בנו את שורשינו הרדומים. והיא גם מעוררת אותנו להיות מודעים לסכנת הגדיעה שאורח חיים מנותק עלול להוביל אותנו לפתחה. בכך, היא מדרבנת אותנו לאחריות מחודשת לצמיחתנו העתידית במחויבות לאותם שורשים.
כך היציאה לשטח וההתנסות בעבודה חקלאית מספקות הזדמנות חשובה ללמוד על עצמנו ולאתר את השורשים שלנו ואת החוזקות הבסיסיות שבנו, והן פתח לתנופה חיונית של אחריות לחיבור מקיים והמשכי אל הטבע, אל השורשים. הצטרפו אלינו לחוויות בשטח ולעבודה חלקאית בתוכניות המותאמות לגיל מצוות – לפעילות שתאפשר לכם להיות גדולים יותר, כלומר: עצמכם יותר.
מקורות
- משפטי מפתח בהגותם, תרגם מהרשת צוריאל אסף
- סיפורי יגאל אלון, "בית אבי" עמ' 75
- רופא כפרי, תרגום אילנה המרמן, עם עובד, עמ' 37