חזרה למאגר הכתבות
"והגדת לבנך" – על הסיפור בחיינו / רוני פארן, רכזת פרויקטים במרכז "נגיש להכיר" של עמותת לט"ם
"מצוות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח" (על פי רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, ה"א-ה"ב). הפעולה שאנו נדרשים לעשות בליל הסדר היא לספר סיפור, והסיפור עומד במרכזו של החג. מה יש בו בסיפור שאנחנו נדרשים אליו? מהי משמעותו של הסיפור בחיינו? כיצד סיפור יכול לשמש אותנו בהדרכות ובמפגש עם קבוצות? בשאלות אלו ועוד נעסוק בכתבה זו.
"דמום ישבתי לפני הספר והספר התיר פיו וגילה לפני דברים שלא שמעתי מעולם. וכשהייתי יגע מן הלימוד חשבתי מחשבות הרבה. וזו אחת מהן, לפני כמה דורות כתב חכם ספר והוא לא היה יודע על אותו אדם שיושב כאן ולבסוף כל דבריו נמצאים מכוונים לו." (ש"י עגנון, "אורח נטה ללון").
נסו להיזכר בסיפור ששמעתם, כזה שאתם עדיין זוכרים, שהשאיר בכם רושם, שנחרת בתוככם. נסו לחשוב: למה נחרת כך? מה יש בו שדווקא הוא, מכל הסיפורים, נשאר איתכם?
מבחינה היסטורית, סיפור סיפורים מקדים את הופעת הכתב. הצורות המוקדמות ביותר של סיפורים היו, בדרך כלל, בעל פה בשילוב מחוות וביטויים פיזיים, ולסיפור היה חלק מרכזי בטקסי פולחן דתיים. ארכיאולוגים רבים סבורים כי ציורי המערות של האדם הקדמון שימשו למעשה לשם העברת סיפורים. האבוריג'ינים באוסטרליה ציירו סמלים מסיפורים על קירות המערות כאמצעי עזר למספרים לזכור את הסיפור בעל פה.
לאורך הדורות, הכירו מספרי הסיפורים במוגבלות יכולות הקשב של האדם והבינו שכוחן של מילים בלבד מוגבל ושכדי שיחדרו אל לב שומעיהם יש צורך באמצעים נוספים. יכולת הסיפור הלכה והשתכללה, והסיפור סופר על פה בשילוב מוזיקה, אומנות ומחול. אנשים השתמשו בגזעים מגולפים של עצים ובכלי תקשורת שונים (כמו חול ועלים) כדי לתעד סיפורים בתמונות או בכתיבה. סיפורים נחצבו, נשרטו, נצבעו, הודפסו או הוטבעו בדיו על גבי מגוון של חומרים: עץ, במבוק, שנהב ועצמות חיות, כלי חרס, טבליות חמר, אבנים, עלי דקל מיובשים, עורות (קלף), בדים, נייר, משי, קנבס וחומרי טקסטיל נוספים. גם צורות מורכבות של קעקועים עשויות לייצג סיפורים ולשאת מידע על גניאלוגיה, על שיוך ועל מעמד חברתי.
מאוחר יותר, הוקלטו סיפורים ותועדו בסרטי קולנוע ונשמרו בצורה דיגיטלית. למרות הפופולריות הגוברת של המדיה הכתובה והטלוויזיונית ברחבי העולם, סיפורים בעל פה עדיין ממשיכים להיווצר והסיפורים הקיימים ממשיכים להיות מועברים מדור לדור. מגיל ינקות אנחנו נחשפים לסיפורים כתובים, מצוירים או מדוברים. סיפורים מלווים את חיינו ומאפשרים לנו להמחיש ולהעביר מסרים בדרך חווייתית, להזדהות, להרגיש שייכים, להבין תכנים מורכבים וליצור לעצמנו תמונה מלאה יותר על מושגים שהכרנו קודם.
בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות, הסיפור מסייע בכמה דרכים: ראשית, הסיפור יוצר עניין ומושך את תשומת הלב של השומע – זאת כמובן כאשר הוא מסופר היטב. בנוסף, הסיפור או חלקים ממנו יכולים להתקשר למגירות ולמושגים קיימים, כאלה שהשומע כבר מכיר, ובכך להעמיקם ולהרחיבם. בעזרת הסיפור אפשר גם להכיר ולהחיות מושגים פחות מוכרים, תקופות ודמויות נשכחות.
לדוגמה, באמצעות הסיפור המוכר "העץ הנדיב" (שכבר דובר בו רבות), ילדים לומדים על חלקי העץ ועל השימושים השונים שאפשר להפיק מהעץ. סיפור ילדות נוסף שרובנו מכירים הוא "הזחל הרעב". דרכו למדנו על התהליך שעושה הזחל דרך התגלמות ועד להיותו לפרפר יפה וצבעוני. אפשר להביא עוד ועוד דוגמות לסיפורים השזורים בזיכרונות ילדותנו.
כדי שהסיפור יובן וכדי ימשוך את ליבן של אוכלוסיות מיוחדות, יהיה עלינו להנגישו להם: לנסות להקים לתחייה את מילות הסיפור כך שלא יהיו רצף של משפטים אלא דבר מה עמוק ורחב. נעשה זאת על ידי שימוש בתמונות ובעזרים ועל ידי הצגה והמחזה של הסיפור והפעלה של חושים נוספים מלבד השמיעה (למשל ראייה, מישוש, ואפילו טעם). מובן שחשוב להתאים את ההנגשה למאפיינים הייחודיים של כל קבוצה.
הקשבה פעילה לסיפורים דורשת הפעלה של הדמיון. אצל אנשים שלהם לקויות קוגניטיביות, הדמיון עלול להיות פגוע, ולכן עלינו לגשר על פער זה. נעשה זאת על ידי אמצעים ויזואליים, כמו הצגה שתמחיש את הסיפור, תמונות צבעוניות ומושכות וחפצים ועזרים נלווים.
במקרה של קבוצות שלהן קשיי קשב וריכוז, ננסה לשלב את המשתתפים במתרחש – אם על ידי המחשה של הסיפור בעודנו מספרים אותו ואם על ידי החזקה של עזר מסוים. נצרף אותם להתרחשות כדי שלא יישארו בגדר צופים פסיביים. לדוגמה, כשמדריכי טיולים מספרים את הסיפור המוכר והאהוב שבעזרתו הם מסבירים על ההבדלים שבין הפרחים נורית, פרג וכלנית, הם יכולים להזמין משתתפים להמחיש את הסיפור בלבישת תחפושות תואמות או בהחזקת תמונות.
מושג ששווה להכיר: תקשורת תומכת וחליפית
כאשר אדם איננו יכול או מתקשה לתקשר בשפה מילולית, עולה צורך למצוא דרכי תקשורת חלופיות. חוסר היכולת לתקשר יכולה לנבוע מסיבות שונות: בעיות שליטה בפה ובלשון, פגיעה נוירולוגית, חוסר תקשורת בין המוח לפה, חוסר יכולת לזכור או להבין את חוקיות השפה וסיבות רבות נוספות. אנשים הסובלים מקשיים אלה הם אוטיסטים בתפקודים נמוכים, אנשים שלהם מוגבלות שכלית התפתחותית בתפקודים נמוכים, אנשים שלהם שיתוק מוחין ופגיעה במרכז הדיבור, אנשים שלא סבלו בעבר מבעיית תקשורת אך לקו בשבץ מוחי ועוד.
תקשורת תומכת וחליפית היא למעשה כל דרך המאפשרת להעביר מידע מאדם אחד לאחר ללא שימוש בשפה דבורה. זאת באמצעות מחוות שונות ותנועות פנים וידיים, דרך שימוש בחלקי מילים, דרך הוצאת קולות, בשימוש בתמונות וגם בשימוש בטכנולוגיה פשוטה (low tech) או בטכנולוגיה מפותחת (high tech). קלינאיות תקשורת עוסקות בכך, ותפקידן הוא למצוא את הדרך המתאימה ביותר למטופל שלהן ליצירת תקשורת.
לוחות תקשורת הם אחד הכלים המשרתים אותנו כמדריכי טיולים משום שאין לנו גישה למחשבים או יכולת לעבודה תהליכית ליצירת תקשורת עם המודרכים. לוחות תקשורת הם כמו שפה חזותית, שפה שמסייעת לאלה שאין להם יכולת מילולית להעביר מסר ולייצר תקשורת. בבתי ספר של החינוך המיוחד, יש לוחות תקשורת המותאמים ליכולותיו של כל ילד (לדוגמה: ילד המפעיל את הלוח שלו בעזרת כף הרגל או בעזרת שריר העין בלבד). הלוחות מכילים את כל המושגים המוכרים וכן את מילות החיבור והטיותיהן השונות, ובשימוש נכון בלוח, אפשר לבנות משפטים וליצור שיחה של ממש. התפתחות הטכנולוגיה מסייעת מאוד בעניין זה. אם בעבר השתמשו בקלסרים של כרטיסיות, היום יש שימוש נרחב במחשבים אישיים, בטאבלטים ובאפליקציות שיכולות להתאים לכל טלפון נייד.
נסיים בציטוטו המפורסם של דוד בן גוריון בפני ועידת האו"ם בשנת 1946:
לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה "מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם... יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות.
נשאלת השאלה כיצד התרחש פלא זה וכיצד הצליח סיפור יציאת מצרים להישמר ולעבור מדור לדור במשך אלפי שנים. התשובה טמונה בצורה שבה הסיפור סופר. סיפורה של המייפלאואר ודאי נוסח ברהיטות ונכתב בספרים רבים, אך הוא לא הונגש, ולכן נגזר עליו להישכח מן התודעה. חז"ל השכילו להבין כי הדרך להעביר את סיפור הפסח הלאה היא להנגישו. לא די במילים כדי לחקוק את הסיפור בלב הדורות הבאים. יש צורך בפעולה ובחוויה. לכן נוצר סדר הפסח, הכולל בתוכו שאלות, שירים, משחקים ופעולות טקסיות. כך מובטח שהסיפור לא יישאר בגדר אוסף עובדות, אלא יהיה לחוויה חיה שתישמר בלב.
מלאכת ההנגשה מיועדת, לכאורה ,לאוכלוסיות שוליים בעלות צרכים מיוחדים. אך סיפור הפסח מלמד אותנו כי הנגשה חיונית ותורמת לכל אדם. בזכות אוכלוסיות אלו, המודעות להנגשה עולה. אנו מקווים כי רעיון ההנגשה ימשיך ללוות כל אחד מאיתנו בעשייתו ההדרכתית והחינוכית, מול כל קבוצה באשר היא.