האזוב וסיפור הפסח | גיליון 11

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא" (שמות יג, ח) הוא מן הציוויים המרכזיים לפסח, וחז"ל הוסיפו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז ע"ב(. ערב היציאה ממצרים, קיבל משה הוראה: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים" (שמות יב, ג-ז). מעניין להבחין כי במסירת הדברים לזקני העם מפי משה ניכר שינוי: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם... וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (שמות יב, כא-כב). בגרסה זו, מתווסף הָאֵזוֹב, ואנו נדרשים להבין את תפקידו במכלול.

רבים סבורים כי אזוב הוא טחב, אולם הציווי "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם" מצביע על שימוש באזוב כמברשת לסימון פתחי בתי ישראל, עובדה המבטלת כל אפשרות שמדובר בטחב שכן הטחב נמוך ואין אפשרות להכין ממנו אגודה. רש"י הסביר: "מין ירק שיש לו גבעולין" ואף סיפק הגדרה לאגודה: "ג' קלחין קרויין אגודה".

הרס"ג (רב סעדיה גאון 942-882) פירש 'אזוב' כזעתר בערבית, ובלועזית אוריגנום (Origanum): "הוא עשב נכבד במיני מטעמים".  הזעתר נפוץ כצמח בר באזורי החורש הים תיכוני. היותו צמח סלעים מצביע על סגולתו להתמודד בתנאים של סביבה קשוחה, של מיעוט מים ואדמה. על אף התנאים הקשים, הוא ירוק לאורך השנה ומשמש לאדם תבלין מגוון אהוב, צמח רפואי מחטא וחומר בערה.  

סגולתו לעמוד בתנאים קשים, קומתו הנמוכה ונתינתו השופעת הביאו להיות האזוב סמל לצניעות, לענווה ולהסתפקות במועט. ייתכן כי לכך התכוון הציווי להשתמש באזוב לסימון פתחי הבתים בדם: בני ישראל חזו כבר באותות ובמופתים ובתשע מכות שניחתו על מצרים והינה קרבה העשירית והכואבת שלאחריה תתרחש חציית ים סוף. אולי חשש משה מתחושת גאווה שתיווצר בקרב העם, מתחושה של "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). לכן כל משפחה מצווה לאחוז באגודת אזוב, לחוש בריח המיוחד, להטמיע את הענווה והצניעות ולהבין את התהליך העצום והייחודי המתחולל נגד העיניים, תהליך המצביע על כוחו של האל: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו, ח).

במקרא מופיע האזוב לצד עץ ארז, גדול הממדים והרושם. צירוף זה מדגים ניגודיות: גבוה מול נמוך; צנוע מול גאוותן. הארז הוא עץ רגיש ומפונק, הזקוק לבית גידול הררי, לאיכות אוויר, לטמפרטורה וללחות מתאימות. הצירוף בין הארז והאזוב מופיע בהקשר למחלת הצרעת, המתגלה על פני העור וחודרת פנימה עד כדי נשירת איברים ואף מוות. במקרא, הצרעת מוכרת כמחלה שלוקה בה החוטא בגאווה, בהתנשאות ובלשון הרע. הלוקה בצרעת חשוב כמת ומסולק מן הקהילה לבידוד מחוץ למחנה. על היחס למצורע אפשר ללמוד מן הצרעת שמרים לקתה בה בעקבות לשון הרע: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח...  וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב, א). לאחר תחינתו של משה "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת... אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, יג), נכנסה מרים להסגר של שבוע ימים, וכל המחנה עצר מלכת מפאת כבודה: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו).

ב'פרשת מצורע, מפורט כי אדם שנרפא מצרעת בא לפני הכהן ובידו, בין השאר, ענף ארז וענף אזוב: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא יד, ב). חז"ל מסבירים כי ארז ואזוב מעידים על מסע חינוכי שעבר המצורע בתהליך ריפויו עד להבנת מקומה של הענווה: "מה טיבו של עץ ארז ואזוב אצל מצורע? אלא שאומרים לו: מפני שהגבהת עצמך כארז הזה, השפילך הקדוש ברוך הוא כאזוב  הזה, שהכל דשין אותו" (מדרש הגדול לפרשת מצורע, יד, ד). מסר דומה מביא מדרש אחר: "אמר שלמה: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים – בעץ ארז ובאזוב? על ידי שהגביה עצמו כארז, לקה בצרעת. כיון שהשפיל עצמו כאזוב, נתרפא ע"י אזוב" (במדבר רבה יט, ג). המדרש מסכם כי בעיני הקדוש ברוך הוא אין נמוך או גבוה, אלא כולם שווים: "האזוב נראה לאדם שאינו כלום וכחו גדול לפני האלהים שמשל אותו לארז בכמה מקומות בטהרת מצורע, בשריפת הפרה ובמצרים... ללמדך שהקטן וגדול שוין לפני הקב"ה, ובדברים קטנים הוא עושה נסים וע"י אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל את ישראל" (שמות רבה יז).

סיפור מוכר אחר הוא מעשהו הקשה של דוד המלך כשלקח את בת שבע בעוד את אוריה, אישה, שלח אל מותו: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ... וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" (שמואל ב, יא, ד-יד). הכתוב אינו מציין כי דוד נצטרע, אולם חז"ל שיערו כך יוון שאין שומעים על פועלו כחצי שנה לאחר אותו אירוע: "ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה" (סנהדרין קז ע"א). על המהפך האישי שדוד עבר מאיש מתנשא עד לחרטה שלמה ולבקשת מחילה, אפשר ללמוד ממזמור תהלים: "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי... כַּבְּסֵנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע... תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא, ג-ט).

"וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א, ה, יג). כך מתוארת, בין השאר, חוכמתו של שלמה המלך, הבאה, כנראה, לידי ביטוי גם בהתמצאות בתחום הצומח. מדוע האזוב יוצא מן הקיר על פי הפסוק? ומה הביא את יוסי גמזו להכניסו בפזמון לשירו המרגש "הכותל"?

"הכותל – אזוב ועצבת, 
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם."

הצמדתו של האזוב אל הקיר יצרה טעות שקשרה במשך דורות אזוב עם טחב, צמח קדום בהתפתחות הצמחים בעולם, נמוך וצפוף כעין דשא, חסר רקמות הובלה, הזקוק לתנאי לחות לקיום תהליכי חיים והפרייה. סלעים וקירות לחים הם בית גידול נוח לטחב, הפעיל בעיקר בימות החורף. אילת השחר, אחותו של נגה מייסד נאות קדומים, הסבירה את מקור הטעות בזיהוי האזוב כטחב כנובעת בעיקר מהצמדתו למילה "קיר":
רבים מטובי החוקרים מבין היהודים נכשלו בביאור מהותו של האזוב אשר בקיר, בגלל זה שלא נתנו את ליבם לחפש את האזוב... בהתאמה לשמו, לשימושיו, לסגולותיו ולתיאוריו שנשמרו לנו בפי חכמי התלמוד ואף במקרא... כל אלה הוזנחו הצדה ונאחזו במילים: "אשר בקיר"... הקיר הוא אשר עמד נגד העיניים וחסם בעד הדרך למצוא את הצמח הנכון... כי נתקלו ב"קיר". כי את המילה 'קיר' פרשו במובן קיר בניין כותל חומה או גדר.  

ההסבר נעוץ, כמובן, בעובדה כי מוצאו של קיר בסלע. חוצבים בסלע, סתתים מעבדים את התוצרת ללבנה, וממנה בונים קיר. סמליותו המיוחדת של האזוב מובעת בשירו של אבנר טריינין:

"היש תקוה לקיר?
ואם באזוב יחטאוהו - 
בדם על הסף יטבלוהו
ואל המשקוף יגיעוהו -
היצא בו בבקר איש
כצאת האזוב בקיר

האזוב המצוי ממשפחת השפתניים (Lamiaceae) הוא בן שיח המגיע לגובה של ארבעים ס"מ. מראהו אפרפר בשל כסות עדינה של שיער צפוף ולביד. צורת עליו עגלגלה, וגודלם קטן בקיץ בהשוואה לחורף בשל מחסור במים. על פני העלים, שערות בלוטיות המכילות שמן אתרי והמעניקות לצמח את הריח האופייני לו, את הטעם ואת חומרי הרפואה שבו. השמן האתרי משתחרר כאשר כותשים או ממוללים את העלים. האזוב פורח בסוף האביב בפרחים לבנים וצפופים, המכילים צוף המזמין אליו דבורים, זבובים, חיפושיות ונמלים.

אפרים הראובני, אביו של נגה, הסביר את מהות שמו של הצמח באגלי השמן האתרי הייחודי שבו: "נמצא את פרוש האזוב ... בצמח גופא, בעלעליו: ביום קיץ למול השמש ירָאו בעלעליו – בעין ערומה – אגלי שמן זעירים חמודים, זבים מהעלה ומתנוצצים. אבותינו בעיניהם הבהירות ראו אותם ויקראו לצמח 'אזוב', מהשורש זוב + א". 

מקורות

• הראובני, א"ה (תש"ז). מהו האזוב אשר בקיר. סיני, כ"א, קצז.
• "חשב עליו לעצים, הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאזוב והקורנית" (שביעית ח, א).
• הראובני, א"ה (תש"ז). מהו האזוב אשר בקיר. סיני, כ"א, קצז.
• טריינין, א' (תשי"ז). אזובי הקיר (עמ' 16). הקיבוץ המאוחד. 
• הראובני, א' (1930). בקורת על צמחי היהודים של הרב עמנואל לעף (עמ' 371).