חזרה למאגר הכתבות
אל ההר שבמדבר: סיור בעקבות המיתוס על פסגת המצדה
ליאור שמש, מורת דרך וכותבת תוכניות חינוכיות, אנ''א
"שנית מסדה לא תיפול" כתב המשורר יצחק למדן בפואמה, והמשפט היה למטבע לשון. בזכותו, בין היתר, נהיה סיפור מצדה לאחד המיתוסים המפורסמים ביותר של הציונות. בחג האביב הממשמש ובא, נסוב כולנו לשולחן הסדר ונעסוק ביצירה מכוננת נוספת: הגדת הפסח העוסקת ביציאת בני ישראל ממצרים על פי הסיפור התנכי, שבדומה לסיפור מצדה, עוסק במתח שבין עבדות וחירות. לא לחינם היו מיתוסים מאז ומעולם כלי מרכזי ביצירת זהות לאומית. סיפורי גבורה איחדו בני אדם משחר ההיסטוריה, העניקו להם מכנה משותף וביססו את קיומם כעם. חג הפסח, המתקיים באביב, מספק הזדמנות נהדרת לצעוד, כמו בני ישראל במדבר, בעקבות המיתוס, על פסגת מצדה, בסיור מרתק שאורכו כשעה וחצי.
שביל הנחש המתפתל והרכבל הנינוח העולים להר ממזרח ושביל הסוללה ממערב הם הדרכים הנפוצות והמהירות להגיע לפסגת ההר. לחובבי האתגר ולהרפתקנים שבינינו, יש שבילים נוספים ומוכרים פחות המקיפים את ההר ומתחברים לשבילים המובילים לפסגה. שביל הרץ, למשל, יוצא גם הוא מהחניה המזרחית, בדומה לשביל הנחש. סימונו אדום, אורכו שלושה קילומטרים. הוא מקיף את ההר מצפון, דרך המחנות הרומים, ולאחר מכן מתחבר לשביל הסוללה בתלילות. שביל נוסף שאורכו דומה יוצא ממרכז המבקרים. סימונו שחור והוא מקיף את מצדה מדרום דרך הר אלעזר ומתחבר גם הוא לסוללה.
טרם נעפיל אל ההר, מומלץ לצפות במיצג שמציעה אנ"א מצדה, העוסק באירועי המרד הגדול. האכסניה ממוקמת למרגלות מרכז המבקרים של הגן הלאומי ומספקת רקע לסיפור מצדה בחוויה אינטראקטיבית ייחודית בשם "חדשות המרד הגדול". באמצעות הדמיה של פאנל חדשותי שבו מתארחות דמויות מהתקופה, מוצגות הדילמות הקשות שאיתן נאלצו היהודים להתמודד בימי המרד. קהל הצופים במיצג מתבקש לחוות דעתו, להשפיע על מהלך האירועים ולעמוד על הדמיון ועל השוני שבין אז להיום.
לאחר שנעלה לפסגה, ניכנס למתחם ונפנה שמאלה אל החלק הדרומי של מצדה. סמוך לרחבת הכניסה, תחת סככת צל, ניצב דגם מתכת של ההר, המדגים כיצד השפיעה הגיאוגרפיה המקומית על האירועים ההיסטוריים. כפי שנראה בדגם, מצדה היא למעשה צוק מבודד מכל עבריו שפסגתו מישורית, כמעין פלטה מרובעת. תכונות אלו משכו לכאן מתיישבים שונים לאורך ההיסטוריה: הורדוס המלך בנה לעצמו כאן ארמון מבודד כמקלט מאויביו, המורדים התבצרו בפסגה במהלך המרד הגדול, נזירים בתקופה הביזנטית בחרו במקום כדי להתבודד בו.
מהדגם נתקדם דרומה ומזרחה ונתחיל להקיף את ההר לפי כיוון השעון. נעצור לתצפית אל ים המלח באחד מהחדרים שבחומה המקיפה את ההר ונביט במרחב הגיאוגרפי שהציב אתגרים למתיישבים במקום. ממזרח נראה את הרי ירדן ואת הבריכות המשמשות להפקת מינרלים מים המלח. בסמוך לצוק המבודד, לא נמצא שום מעיין או מקור מים טבעי ראוי לשתייה. אזור זה של מדבר יהודה צחיח במיוחד ומקבל מדי שנה רק 50 מ"מ גשם בממוצע. הצחיחות מתבטאת בהיעדר צמחייה בנוף שמולנו. מחסור במקורות מים יוצר אתגר לקיום חקלאות ולגידול מזון. בנוסף, שום נקודת יישוב משמעותית לא נראית באופק ואף לא דרך ראשית. אם כך, כיצד הצליחו המורדים – ללא מקורות מים, מזון או יישובים אחרים בסביבה – להתקיים כאן?
נמשיך בהליכה לאורך החומה עד שנבחין למרגלות ההר בגלי אבנים בצורת ריבוע הניתנים לזיהוי בעיקר ממבט על. אלו שרידי מחנות צבאיים שנועדו לאבטח את דרכי הגישה ולהבטיח אספקה לחיילים הרומים שצרו על המעוז היהודי האחרון שנותר מהמרד הגדול במשך חודשים ארוכים. מערכת המצור השתמרה היטב בזכות בידודו של ההר ובזכות מזג האוויר הייחודי, ושימורה הוא אחת הסיבות להכרזת מצדה כאתר מורשת עולמית.
נמשיך לצעוד בכיוון השעון בחלקו הדרומי של ההר עד שנגיע לבור מים. נרד במדרגות תלולות אל בטן ההר, שם נפער לפתע חלל עצום המואר בקרני שמש בודדות שנכנסות דרך חור בתקרתו. אם תהינו כיצד הצליחו המורדים להתקיים על פסגת ההר ללא מקורות מים, הרי אנחנו עומדים בתוך הפתרון. לפני הגעת המורדים, הקים הורדוס במצדה מפעל בנייה מפואר שכלל ארמונות, בית מרחץ, מחסני מזון וגם – בורות מים. מי גשם התנקזו בכל חורף אל החור שבתקרה ומילאו את הבור. קירות הבור צופו טיח כדי למנוע חלחול מים. את שרידי הטיח אפשר לראות עד היום. המדרגות התלולות שימשו לירידה לבור לשאיבת מים. בורות נוספים נמצאים למרגלות ההר. אלו עזרו למורדים שהתבצרו במקום בעת המצור.
מבור המים נמשיך צפונה ומערבה עד שנגיע לתצפית אל סוללת המצור הרומית. הרומים תכננו לא רק מצור, אלא גם כיבוש אקטיבי של ההר. לצורך זה, תוכננה סוללה בצד המערבי, שבו נקודת תורפה טבעית של שלוחה צרה המקשרת את רגלי ההר למדבר יהודה שממערב. על השלוחה, בנו הרומים סוללת מצור עשויה עצים ועפר, והיא הגיעה כמעט עד חומות המבצר. באמצעותה פרצו, בסופו של דבר, את החומה.
נמשיך לצעוד הלאה בכיוון השעון ונחלוף על פני הקולומבריום. "קולומבה" בלטינית משמעותה "יונה". המבנה שימש לגידול יונים בתוך הגומחות שבקירות. בתחילת הסיור, שאלנו כיצד המורדים שרדו את המצור. ביקרנו במקור מים וכעת אנו מביטים באחד ממקורות המזון. יונים בעת העתיקה שימשו למאכל אדם, למשלוח דואר וכקורבן לאלים. אפילו הלשלשת שהן ייצרו נאספה לדישון הקרקע.
לא רחוק, נמצא בית הכנסת, שם סיורנו יסתיים. המבנה הוקם בתקופת המלך הורדוס, כנראה כאורווה, ומאוחר יותר עבר הסבה לבית כנסת בידי המורדים. הספסלים הנמתחים לאורך הקירות מספרים לנו שהחדר שימש לכינוס קהל ולאספות. אולי כאן נפלה ההחלטה להעדיף את המוות על פני נפילה בשבי הרומי. שאיפת המורדים לחירות לאומית ולחימתם עד מוות התאימו ככפפה ליד התנועה הציונית שהתעוררה בעת החדשה. הציונות ביקשה ליצור יהדות פעילה, המדגישה גבורה ולחימה יהודית, כאנטיתזה לדימוי האנטישמי של היהודי הפסיבי בגלות. מהסיפור הושמטה העובדה שמחזיקי המעוז היהודי האחרון במרד הגדול היו, לפי התיאור, קומץ קנאים קיצוניים שלפני כן רצחו גם את בני עמם. מצדה הייתה למיתוס. הטיול הציוני המתועד הראשון להר נערך ב-1912 והיה הסנונית הראשונה בתופעת העלייה לרגל למקום של תנועות נוער ומאוחר יותר גם של מסעות השבעה צה"ליים. במלחמת העולם השנייה, כשהנאצים ובני בריתם כיתרו את ארץ ישראל, נהגה רעיון לריכוז האוכלוסייה היהודית בגליל כדי שתילחם עד מוות. תוכנית זו כונתה "מצדה על הכרמל". כך הייתה מצדה להרבה יותר מהאתר הנראה לעין. הסיפור, כפי שאימצה אותו הציונות, התפתח למיתוס ותרם להבניית הזהות היהודית הלאומית המתחדשת טרם הקמת המדינה ואף בעשורים שלאחר מכן.