חזרה למאגר הכתבות
כוח טייגר – מארב למופת / אריאל וייס הוא מפקח קייטנות וממונה פרויקטים ותוכניות חינוכיות
השנה נציין חמישים שנה למלחמת יום כיפור. מלחמה שהפתיע את מדינת ישראל למרות ידיעות מודיעיניות מרובות. מלחמה שנפתחה בהתקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. בימים הראשונים של הלחימה, עסקו הכוחות הסדירים בבלימת האויב החודר לשטחי סיני ורמת הגולן. עם הגעת כוחות המילואים, הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה, וממצב של נחיתות בהגנה עבר להתקפה ושינה את תוצאות המלחמה.
תוצאות המלחמה היו קשות. 2,656 הרוגים, כ-7,600 פצועים, שבויים רבים ונעדרים. הסורים הצליחו לחדור אל כל רמת הגולן ונעצרו בתחילת הירידות לכנרת. הדחיפות בעצירת הסורים הייתה משמעותית ביותר.
פלוגה ג' מגדוד 82 חטיבה 7, בפיקודו של מאיר זמיר, הוקפצה לרמת הגולן לאחר ראש השנה והוכפפה לגדוד 77. הפלוגה נקראה ברשת הקשר "טייגר". הפלוגה הכירה את רמת הגולן היטב שכם כמה חודשים לפני המלחמה הייתה הפלוגה באימון ברמה. מפקדי המחלקות ניווטו בשטח ללא מפות, וכתוצאה מכך הכירו את השטח היטב.
דובי פאוסט המ"מ אמר: "המוכנות שלנו הייתה יוצאת דופן. גם ברמה של הכשירות וגם ברמה של הקשר בין האנשים. בתור פלוגה מבצעית, קיבלנו אין סוף משאבים. עשינו אימונים יוצאי דופן".
בבוקר יום הכיפורים, קיבלה הפלוגה פקודה להיערך ליום קרב קשה. בשעה 13:55, חדרו שני מטוסי קרב סורים לשמי ישראל והחלו בהפצצה. במקביל, החלה הפגזה ארטילרית כבדה מאוד. זמיר הורה לקפוץ לטנקים ולצאת משטח הכינוס. הפלוגה קיבלה משימת לסייע לחיילי מוצב 110 ולחלצם לאחר שהותקפו על ידי כוח סורי שהגיע כבר לגדרות המוצב. תחת אש ארטילרית כבדה, הניסה הפלוגה את הסורים וחילצה את חיילי המוצב.
בסביבות 01:00, חדר כוח טנקים סוריים מהדיביזיה התשיעית הסורית לשטח ישראל במטרה להגיע למפקדת כוחות צה"ל שבמחנה נפח ומשם להתקדם ולהשתלט על גשר בנות יעקב.
מעט לאחר מכן, כנראה בעקבות ידיעות מודיעיניות, קיבל זמיר פקודה ממח"ט 7 אביגדור (יאנוש) בן גל להתקדם לכיוון קיבוץ עין זיוון לבדוק כי לא אירעה שם חדירה סורית. משם המשיכה הפלוגה דרומה במטרה לסייע לכוחות חטיבה 188 שנלחמו בדרום הגולן. יאנוש דחק בזמיר לעבור לרשת הקשר של חטיבה 188. זמיר ביצע.
במהלך התנועה (ע"ב ציר 98 דהיום), קיבל זמיר התרעה על טנקים סורים. זמיר שאל את בני קצין (קצין נהרג כמה שעות לאחר מכן), קצין אג"ם של חטיבה 188, "כמה כבדים (טנקים ברשת הקשר)?" תשובתו של בני הייתה: "אתם מוכרחים לעצור אותם". זמיר שאל שוב בכמה טנקים מדובר, והתשובה: "אסור לתת להם לעבור". זמיר המשיך לנוע עוד כקילומטר ולא קיבל תשובות ברורות. זמיר, אשר בניגוד לתורת הלחימה של השריון נע ראשון בשיירה, עצר את הטנק שלו וירד ממנו, וכמו בסרטי המערב הפרוע, הצמיד את אוזנו לאדמה וניסה להבין את גודל הכוח המתקרב אליו. "שמתי את האוזן על הכביש ושמעתי את גלי הטנקים מגיעים. אתה שומע את זה כמו זרם". זמיר הבין כי כוח טנקים גדול נע על הציר לכיוונו מדרום לצפון.
זמיר החליט להציב מארב. מארב שריון קלסי. הוא מיקם כוח של ארבעה טנקים מצד מזרח של הציר לכיוון מערב כך, שיהיו באגף שאליו מגיע הכוח הסורי. את עצמו ועוד שלושה טנקים הוא מיקם מצפון לצומת 53 (במפה). אחד הטנקים, בפיקודו של אורי סגל, מ"מ 1, היה מצויד בזרקור ענק לבן (בהיעדר אמצעים לראיית לילה, השתמשו בזרקורים להאיר לכיוון האויב. מובן שתאורה זו חשפה גם את הכוח לאויב(. קנה הזרקור כוון לכיוון דרום מערב. למעשה, יצר זמיר שטח השמדה המאפשר להשמיד כמות מרבית של טנקים סורים. הכוח המתין בדממה מוחלטת בתוך הטנקים הדוממים.
..."הטנקים הסורים החלו להתקרב, הטווחים הלכו והתקצרו, התותחנים הישראלים העלו אותם על הכוונות, הפיתוי לפתוח באש היה עצום. זמיר הודיע בקשר כי אין לפתוח באש בלי פקודה. רק כאשר הטנקים הראשונים התקרבו לטווח של מאתיים מטר מהצומת , נתן זמיר פקודה להדליק את הזרקור ומייד לפתוח באש. סגל הדליק את הזרקור וחטף אש נוראית, מעליו עבר פגז ח"ש (חודר שריון). תחושה מאוד לא נעימה של גל חום שמשתק אותך לשבריר שנייה . סגל אמר כי הקפיד על משמעת השריון ועמד נמוך בתוך הטנק. אילו לא הייתי מקפיד לרדת בגובה, מישהו אחר היה מספר לכם את הסיפור ואולי בשפה אחרת."
כאשר הטנק הסורי הראשון נדלק, כבר לא היה צורך בזרקור. השטח הואר, והפגיעה בטנקים האחרים בשטח ההשמדה נהייתה קלה יותר. בשלב זה, הושמדו כ-15 טנקים וכלי רק"מ (רכב קרבי משוריין) נוספים. הכוח הסורי התפצל. חלק מהטנקים נסוגו דרומה לכיוון שממנו באו וחלק פנו מערבה לכיוון חורבות הכפר עין עיישה
מקורות