חזרה למאגר הכתבות
סיור בעקבות מחלוקות בהקמתה של אם המושבות
ליאור שמש היא מורת דרך, תוכניות חינוכיות, אנ"א.
"בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים, יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים"
(הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו / יורם טהרלב)
אי שם לפני 150 שנים, בעונה זו של השנה, יצאו מיפו אל סבך הביצות של נהר הירקון חמישה אנשים בדרכם להגשמת חלום: הקמת מושבה חקלאית יהודית ראשונה מסוגה בעמק הפראי שעל גדת הנחל. לכל אדם בעל היגיון בריא נראה החלום הזיה. ואכן, המציאות התגלתה כמורכבת. הדרך להגשמת חלום המושבה הייתה רצופה אתגרים ומורכבויות, פשרות ומחלוקות. בסיור עירוני קליל ברחובותיה של פתח תקווה, נצעד בעקבות סיפורה של המושבה שנהייתה, הודות לנחישות מייסדיה, ממושבה קטנה לעיר החמישית בגודלה בישראל.
נקודת יציאה נהדרת לטיולים באזור היא אנ"א פתח תקווה, שהוקמה במבנים ההיסטוריים של קיבוץ גבעת השלושה. משנות העשרים ועד שנות החמישים, התבסס כאן הקיבוץ ובו חדר אוכל מפורסם שתכנן האדריכל אריה שרון. כיום מבנה חדר האוכל הוא מבנה לשימור. לאחר קום המדינה, נדד הקיבוץ למשכנו הנוכחי, בין פתח תקווה לראש העין. לא כל חברי הקיבוץ עברו יחד עקב חילוקי דעות ופילוג בקיבוץ המאוחד, והפורשים הקימו את קיבוץ עינת בסמוך. הקיבוץ נדד ממקומו, אך האווירה הקיבוצית שאפיינה אותו נותרה בעינה. אכסניית אנ"א מציעה חוויה של קיבוץ בתוך עיר: מדשאות ירוקות ומבנים נמוכים ללינה בלב ליבה של אחת הערים הגדולות בישראל.
התחנה הראשונה בסיורנו נמצאת במרחק של כקילומטר וחצי מהאכסניה, בכיכר המייסדים שבקצה רחוב חובבי ציון. בנקודה זו הוקמה המושבה פתח תקווה בשנת 1878. דמויותיהם של מייסדיה מסותתות בסלעים שבכיכר. בימים שקדמו לעלייה הראשונה, התקיימו היהודים תושבי הארץ בעיקר מכספי תרומות של יהודי הגולה. חברי קבוצת המייסדים קראו תיגר על אורח חיים זה וביקשו להתפרנס בכוחות עצמם ולהקים התיישבות יהודית על בסיס ערכי התורה והעבודה החקלאית. לאחר כמה ניסיונות כושלים לרכישת אדמות במקומות שונים בארץ, נרכשו לבסוף אדמות הכפר הערבי אומלבס שבסמוך לנחל הירקון. המזרקה הנמצאת בכיכר הוקמה על חורבותיה של באר בעומק עשרים מטרים שחפרו המתיישבים בסוף המאה ה-19. הקרקע שנרכשה חולקה למגרשים. נשים פעמינו אל ביתו של אחד המייסדים.
ברחוב פינסקר 3, סמוך לכיכר המייסדים, נמצאים כיום מבנים מודרניים שנבנו לאחר 1995, אז נהרס ביתו של המייסד המוכר ביותר של המושבה. יואל משה סלומון, נצר למשפחה אשכנזית ותיקה מהיישוב הישן בירושלים, מאס בתנאי המחיה הקשים בין חומות העיר העתיקה והיה מהראשונים שעברו להתגורר מחוץ לחומות. על דעותיו החריגות ועל הטפותיו לאורח חיים יצרני, שילם בחרם שהכריזו רבנים על כתבי העת שלו. משום כך עזב את ירושלים והגיע לפתח תקווה להגשים את חלומו להקים התיישבות חקלאית יהודית. בנקודה זו, הקים את ביתו מלבני טיט ומקש ב-1878. אולם, במהרה התברר כי התנאים במקום קשים, ולסלומון ולחבריו לא היה כל ניסיון חקלאי. בקיץ סבלו מיתושים שהפיצו מלריה, ובחורף הציף הירקון את האדמות ופגע ברכוש. כעבור שלוש שנים, ננטשה פתח תקווה, וסלומון עבר לייסד את המושבה יהוד.
נמשיך לבית הכנסת הגדול "בית יעקב" ברחוב חובבי ציון 33 – מבנה מפואר עשוי כורכר ומעוטר שעונים ושעוני שמש עבודת יד. בית הכנסת נוסד בניסיון השני ליישב את פתח תקווה, הפעם בידי חלוצים בני העלייה הראשונה, חברי אגודת "חובבי ציון" שהגיעו ארצה בשנת 1882. אלו התיישבו תחילה ביהוד הסמוכה, שהוקמה במקום גבוה ויבש יותר. כעבור כחמש שנים, כשפרס הברון רוטשילד את חסותו על המושבות, יישבו מחדש את פתח תקווה. רוטשילד מימן הגנה, הביא מומחים לחקלאות להדריך את המתיישבים וסייע בפעולת ייבוש הביצות. בית הכנסת קרוי על שם אביו.
מבית הכנסת נצעד ברחוב הראשון של המושבה, רחוב חובבי ציון, לבית מספר 25. המושבה כללה רחוב מרכזי ושתי שורות בתים משני צדדיו ששימשו כחומה. בבית שאליו נגיע, נראה קשת תמך במרכז המובילה לחצר גדולה. היה זה ביתו של לדניאל ליפשיץ, מהראשונים בקבוצת ה"ביאלוסטוקאים" ומהבולטים בה. כשישים חלוצים שעלו מביאליסטוק התיישבו תחילה ביהוד וממנה המשיכו לייסודה מחדש של פתח תקווה בשנת 1885. המתיישבים היו שומרי מסורת ובעלי משפחות ברובם, שונים מאוד מחלוצי העלייה השנייה שהגיעו לכאן כפועלים חקלאיים כעשרים שנים מאוחר יותר ושהיו צעירים אידאליסטים שאורח חייהם חילוני. פער הדורות והאמונות שבין שתי קבוצות המתיישבים היה כר פורה למחלוקות ביניהם. הוותיקים העדיפו לשכור את שירותיהם של פועלים ערבים מיומנים על פני שירותיהם של העולים החדשים וחסרי הניסיון. כתוצאה ממחלוקת זו, נולדה תנועת העבודה העברית והוקמו אגודת הפועל הצעיר בעיר ומועדון הפועלים הראשון בארץ.
מרחוב חובבי ציון נפנה ימינה לרחוב מונטפיורי ונתקדם אל מבנה יפהפה שעבר שימור: בית סווטיצקי (בית מספר 3). אחרי אנשי העלייה השנייה, הגיעו למושבה פתח תקווה גלי מתיישבים רבים, עולים מחו"ל ומתיישבים מהארץ, בהם יהודים שהטורקים הגלו מתל אביב למושבה במלחמת העולם הראשונה. הפסיפס האנושי השאיר את חותמו באדריכלות המגוונת שעיצבה את פני המושבה. הגיוון האדריכלי בא לידי ביטוי בסגנון הבנייה של בית משפחת סווטיצקי, שמקורה באודסה. הבית עבר גלגולים רבים, וכיום נמצא בו "בית שיח נשים" של המוזיאון לתולדות פתח תקווה, המנציח את פעילותן של נשות העיר.
נמשיך צפונה ברחוב מונטפיורי עד שנראה מולנו את השוק העירוני. השוק הוקם בסוף המאה ה-19 ופעיל עד היום. נפנה שמאלה לרחוב הברון הירש ונשים לב לאנדרטה הבנויה משלוש קשתות אבן משמאלנו, הנקראת אנדרטת שער הברון. האנדרטה ממוקמת בפינת שלושה רחובות הקרויים על שם ברונים ונדבנים יהודים שסייעו לבני עמם, כל אחד בדרכו ובתקופתו. סר משה מונטיפיורי והברון רוטשילד סייעו למתיישבים בארץ ישראל, ואילו הברון הירש ראה בחזונו התיישבות יהודית דווקא באמריקה. למרות הדעות השונות, עשה כל אחד מהם כמיטב יכולתו להיטיב עם המתיישבים. האנדרטה מוקדשת לאחד שהביא את התקווה לפתח תקווה, הוא הברון רוטשילד.
נמשיך לרחוב רוטשילד 62, בית בעל אדריכלות ייחודית שנבנה בשנת 1926. חזיתו נבנתה מלבני סיליקט שהובאו מתל אביב, וסתתים עמלו על התאמתן למבנה. הבית הוא העתק של הבית שהשאירה משפחת גודמן מאחוריה בפולין. לאחר ויכוח משפחתי סוער בשאלה אם לעלות לארץ או להישאר בפולין, החליטו בני המשפחה לעלות ולבנות בארץ ישראל בית בדיוק כמו הבית שלהם בפולין. משפחת גודמן קנתה את המגרש, והקבלן מרדכי רוטברד קיבל במבנה דירת מגורים אחת מתוך השתיים כשכר על עבודתו. מכאן השם "בית גודמן-רוטברד".
נמשיך דרומה ברחוב רוטשילד ונפנה שמאלה לרחוב ההסתדרות. נגיע לבית מספר 21, התחנה האחרונה בסיורנו. מאחורי בניין ההסתדרות, מתחבא קולנוע היכל הוותיק שחנכה מועצת הפועלים בשנת 1937. באולם למעלה מאלף מקומות ישיבה וגגו נפתח. תחילה הפעילו יזמים פרטיים את המקום במשך השבוע, ובשישי ובשבת הפעילה אותו מועצת הפועלים. כעבור זמן מה, עוררה הפעלתו בשבת כעס בקרב הציבור הדתי בעיר, והוא חדל לפעול בשבתות. הנושא עלה שוב לכותרות בשנות השמונים, כשהעירייה החלה להפעילו גם בשבת למען הציבור החילוני שנאלץ לנסוע לתל אביב לצרוך תרבות. המהלך הביא להפגנות נרחבות מצד הציבור החרדי בעיר. אלו נמשכו כשלוש שנים, אך הקולנוע המשיך לפעול. לבסוף נסגר הקולנוע בתחילת שנות האלפיים, וכיום המבנה עומד שומם. בניגוד לקולנוע, העיר פתח תקווה חיה ובועטת ומראה כיצד מחלוקות ואתגרים יכולים לפתח ולעצב את פניה של עיר.