חזרה למאגר הכתבות
החצב כנביא הגשם, מחווה לתחזיותיו של מאיר שלו
אמוץ דפני, בוטנאי ומשורר, פרופסור אמריטוס במכון לאבולוציה ובחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה וסאלח עקל ח'טיב מורה לשל"ח לשעבר, מורה דרך וחוקר פולקלור צמחי א"י
בספרות הבוטנית מקובל לכנות את צמחי הבצל והפקעת הפורחים ללא עלים בסוף הקיץ בכינוי "מבשרי הגשם". נראה שהביטוי "מבשרי הגשם" מופיע לראשונה בספרו של אליעזר שמאלי, "מחזור הצומח והחי בארץ ישראל" (1948), ככינוי לגיאופיטים הפורחים באוקטובר (תשרי). יהושע אביזהר, ב"מוסף לילקוט הצמחים" שפרסם (1937), כינה גיאופיטים אלו בשם "מבשרי החורף", ואילו את אלו הפורחים בנובמבר-דצמבר (מרחשוון) כינה "בני היורה". אסתר רבינוביץ ("חגים ומועדים בחינוך", 1953) ציינה: "שרביטי החצב הבוקעים מהאדמה החרבה והסדוקה... מבשרי הסתיו המה". לעומתה, כתב אברהם שלמון ב"עלי זית – אגדות קדומים" (1966): "פעמוניו הקטנים והסגולים של הכדן הם מבשרי הסתיו הראשונים", וב"החי והצומח לי חודשי השנה", שפרסם בשנת 1952, הוסיף שלמון: "במקומות מוצלים, מקדימים ועולים פרחי הכדן קטן הפרחים. פרחים אלה הם מבשרי החורף הראשונים בשפלה". נעיר כי הכדן קטן הפרחים הוא בעל פרחים תכולים ומתחיל לפרוח לאחר הגשם, ואילו הכדן הסגול פורח בחורף ובסתיו. בכל מקרה, אין המדובר בצמח הפורח לפני הגשם וללא עלים. נראה, אפוא, שרק המונח "מבשרי הגשם" הוא חד משמעי בין המונחים השונים.
בכרזה שהפיקה ההסתדרות הציונית (1955), שנשאה את השם "מבשרי הגשם", מתוארים כמה פרחי סתיו (בעלי עלים) וגם חצב ללא עלים.
תכונות פריחת החצב הקשורות לניבוי עונת הגשמים הקרבה
אישבילי, שפעל במאה ה-13 בסביליה שבספרד, ציין שפריחה רבה של החצב מעידה על שנה ברוכה וגורמת לאנשים להיות אופטימיים. מקור מקפריסין (Zanettou-Panteli ,2000; קיריאקי זנטו-פנטלי 5.6.2023) מסר שבעיני החקלאים תפרחת החצב היא סמל וכלי לחיזוי מזג האוויר בחורף הבא (כלומר כמות הגשמים). אם הפריחה שופעת ובעלת עמודי פריחה חזקים ובריאים וייצור זרעים מרובה, תהיה שנה טובה לחקלאות.
האיכרים הזקנים במלטה אומרים שאם עמודי הפריחה של החצב זקופים וארוכים, אז תהיה שנת גשמים טובה, אבל אם עמודי הפריחה לולייניים, עקומים ודי קצרים, אז תהיה שנה יבשה. מוסר המידע ציין: "לעיתים ראיתי את שתי הצורות באותו אתר" (סטפן מיפסוד, מידע אישי, 10.4.2023). שני מקורות אלו משלימים היטב את הערתם של הראובנים: "ועוד יש אומרים, שאם קנה התפרחת של החצב יתכופף יפה ויזדקף חזרה סימן הוא לשנה טובה (יש קנים בחצב שאינם מזדקפים חזרה, משום שכרסם אותם זחל החצב). בכמה אתרים מציינים את הקשר שבין אורך עמוד התפרחת של החצב לבין כמות הגשמים הצפויה" (א', הראובני וח', הראובני, 1938, החצב ובני לויתו, "טבע וארץ", יח).
במחקר שנערך בקפריסין בשנות השבעים של המאה שעברה, דיווחה החוקרת שהכפריים מחשיבים את החצב כברומטר (כך במקור) של מזג האוויר, אך לא ציינה פרטים נוספים (Arnold, 1985).
אחרית דבר
מאז ימי תיאופרסטוס, הבוטנאי היווני (287-371 לפנה"ס), מופיעות הערות בספרות על קשר אפשרי בין פריחת החצב לעונת הגשמים הקרובה. התכונות המצוינות בספרות הן: עונות הפריחה, כמות הפריחה, שיעור חנטת הפירות בעמוד התפרחת, אורך עמוד הפריחה וזקיפותו. שמות החצב בערבית באזורינו קושרים אותו גם הם לעונת הגשמים הקרובה. סך הכול, מצאנו שמונה שמות. נראה שרובם קשורים לאורך עמוד הפריחה, המבטא את עוצמת הפריחה, יותר מאשר לכל תכונה אחרת של הצמח הפורח.
אפרים וחנה הראובני, במאמרם "פרשת החצב והיבלית" (1941), ציינו שישה שמות הקושרים את החצב לחיזוי כמות הגשם. ככל הידוע לנו, רק באחד השמות, "עוּד אֶלְרַי" (عود الرّي), משתמשים כיום באזור, בעבר הירדן. את העובדה שיתר השמות אינם מופיעים בשום מקור הידוע לנו אפשר להסביר בכמה סיבות: שמות צמחים עשויים להיות מקומיים, לפעמים אפילו נהוגים בכפר מסוים, ולכן אפשר שלא להיתקל בהם בספרות. עדות מסייעת לדעה שעדיין קיימים לחצב שמות מקומיים ונדירים שלא תועדו היא שהמחבר השני, סאלח עקל ח'טיב שמע את השם "זַנְבּוּט אֶ-רַיְ" (زنبوط الريّ) בירדן, וכן שמענו מפי אורי אליאב את השם "מִיזָאן אֶלְרַי" (ميزان الرّي). עד כמה שידוע לנו, שני שמות אלו אינם מצוינים בספרות. מידע רב נאסף בארץ על חצבים לפני כמאה שנים. מידע זה מעיד על הימצאות נרחבת של חצבים בארץ בעבר. אך בשנים האחרונות החצב הולך ונעלם מן הנוף הישראלי, ואף מאותם כפרים שבהם תועד הצמח בעבר. לכן חשוב במיוחד שהמידע שנאסף על החצבים יישמר, במיוחד משום שעד שכמה שידוע לנו עבודתם המקיפה של הראובנים (הנ"ל) היא היחידה שנעשתה על החצב ועל שמותיו.
במילון השפה הערבית האנדלוסית (Corriente, 2022), השם היחידי לחצב הוא "אישקיל" (أشقيل), הגזור מהשם היווני Skilla. המסורת הקושרת בין פריחת החצב וחיזוי גשמים, כפי שציין אישבילי, אינה מוכרת כיום לא בספרד (לדברי גוירמו בניטז, מידע אישי 23.5.2023), לא במרוקו (לדברי יאסין מקלאך, 27.5.2023) ולא ברחבי המזרח התיכון (לדברי שהינה גזנפאר, העורכת הראשית של צמחיית עיראק ב-Kew Garden, מידע אישי 12.5.2023). ככל הנראה, האמונה שפריחת החצב עשויה להעיד על עונת הגשמים הקרובה מקורה ביוון העתיקה. משם היא נדדה למזרח, ועקבותיה הנדירים נותרו כיום בישראל, בירדן, בקפריסין ובמלטה. מבין כ-300 שמות החצב בשפות שונות (כולל כארבעים שמות בערבית), לא מצאנו באזור הים התיכון (פרט לשני עברי הירדן) ולו שם אחד המשקף קשר בין פריחת החצב וחיזוי גשמים (דפני ואחרים, בהכנה).
מאיר שלו רחש חיבה רבה לחצבים, המבשרים את הסתיו בכושר התחדשותם המופלא ובפריחתם הנועזת בסוף הקיץ. לפי דבריו: "[החצב] אולי אינו ההדור בפרחים אבל יש בו פער יפה בין עדינות ובין חוסן והיום שבו מתנשאת תפרחתו מבין העלים המתים – הוא יום שממלא את הלב בהתרגשות" (ידיעות אחרונות 9.9.2005). בראיון לקובי מידן בתוכנית ״חוצה ישראל" (2.3.2017), סיפר מאיר שחוץ מלכתוב ספרים, הוא עסוק במדידת חצבים, וכי מדד את החצב הגבוה במזרח התיכון (1.67 מ'), ובניבוי מזג האוויר על פי פריחת החצבים – מלאכה שלמד מ״זקני הבדואים בכפר הסמוך״. במקום לעמוד על הטיב ועל הטבע של סברות הנמצאות במחלוקת מאז ימי יוון הקדומה, העדיף מאיר שלו את דרך ההומור כפתרון. בכך יש לו יתרון עצום על פני החוקרים, החייבים להתמודד עם עובדות.