חזרה למאגר הכתבות
הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ – על הליכה בדרך בתשומת לב לסובב במקורות
חנוך כליל החורש הוא ממונה של"ח ויו"ר ועדת טיולים במחוז חיפה
במקורותינו הקדומים, מופיעה לעיתים התייחסות להולכים בדרך. כך, למשל, במסכת אבות – שבה מופיעות הנהגות שראוי שאדם ירגיל עצמו בהן – מופיעה משנה המתארת אדם ההולך בדרך ועסוק בלימוד אגב הליכתו, אך מפסיק מלימודו בשל הנופים היפים שסביב:
"רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר:
מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁו." (אבות ג, ז)
דבריו של רבי שמעון בעניין הסבת תשומת הלב של ההולך בדרך ליופי הסובב במקום לשינון וללימוד מעלים קושייה עצומה בפני מדריכי טיולים, שתפקידם הוא להסב את תשומת הלב של הקבוצה לנוף הסובב. זאת ועוד: דבריו עומדים בסתירה למה שמצאנו במקומות אחרים, המשבחים ההתבוננות בסובב. כך, למשל, אנו קוראים בספר תהלים, בפרק המדבר על עוצמת האל הניכרת בבריאה:
"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת." (תהלים יט, ב-ג)
וכן:
"ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם... כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה." (תהלים ח, ב-ד)
וכן:
"הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים... הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים. הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף... יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם." (תהלים קמח, א; ט; יג)
אנו מוצאים במקורותינו שאחת הדרכים לביסוס האמונה של האדם כידיעה אמיתית שהאדם חי אותה היא התבוננות בטבע. כך מצאנו בדברי הרמב"ם:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי" (תהלים מב, ג). וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא ברייה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך... מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח, ד-ה). (הלכות יסודי תורה, פ"ב ה"ב)
בדרך קצת שונה, הסביר הרב אברהם יצחק הכהן קוק כי:
צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלוקות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל חי ורחש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכישרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור. (אורות ע"מ קיט; זרעונים א)
הטרקלין הוא העולם הבא, והכניסה אליו היא דרך ההתגלות האלוקית במציאות שלנו, המופיעה בכל דבר ודבר בעולם הזה. הטבע הוא ראי להתגלות ה' בעולם. האדם צריך רק לפקוח את עיניו ולחפש, ואז ימצא את האלוקי שבכל ברייה בעולם – בחי, בצומח, בדומם.
נחזור לשאלתנו: אם כך, על מה רבי שמעון מלין? מה רע בהפניית תשומת הלב ליופי הסובב בדרך? אין זאת אלא שיש להבין את דבריו של רבי שמעון במשנה כמתייחסים להפסקה מסוג מסוים לצורך התבוננות. כי יש הפסקות ויש הפסקות. אם ההפסקה ש"המהלך בדרך ושונה" עושה אינה הפסקה טכנית בלבד, אלא היא הפרדה בין שני העולמות, התורה והטבע, הרי אדם זה רואה את האילן ואת הניר, אך אינו מקשר אותם לאל בורא הארץ ולתורה שהוא נתן. כאשר אדם רואה את החיבור שבין לימוד תורת האל ובין הטבע הסובב אותו, ההסתכלות באילן היא המשך הלימוד ולא הפסקה שלו. על ידי הסתכלות באילן וראיית מקור השפע האלוהי, האדם משבח את הבורא ומודה לו על כל מה שברא.
גם רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב, היטיב לתאר את החיבור הנדרש בין ההולך בדרך לבין הסובב:
"ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: לך עמי לטייל, והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי פנייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול, היית יודע כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה!" (שיחות הר"ן, קסג)
ר' נחמן התבסס כאן על קטע הידוע בשם "פרק שירה" המופיע בספרי מקובלים. קטע המתאר שהבריאה כולה שותפה בשירה לפני האלוקים. הסיפור שלעיל הביא את נעמי שמר לכתוב את השיר הידוע "שירת העשבים", והבית השני בשירה מכוון לסיפור שהבאנו:
"כַּמָּה יָפֶה, כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה, כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם.
טוֹב מְאֹד, לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם, וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת ה'.
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים, מִתְמַלֵּא הַלֵּב, וּמִשְׁתּוֹקֵק."
מה הלקח מכל האמור למדריכי טיולים ולעוסקים בהכרת הארץ ובאהבתה? לארץ שלנו יש מסר, יש לה הוראה לנו המטיילים בה. גם לנו, כמובילי המסר בטיולים, יש תורה – משנה סדורה שמרכיבה את האני מאמין הפנימי שלנו. זהו תוצר של מורשת שירשנו מאבותינו וממורינו, של הלימודים שלמדנו במהלך חיינו ושל שכלול ופיתוח אישי תודעתי. שומה עלינו להיות מחוברים למסר הפנימי שלנו ולהיות קשובים למסר של הארץ, להיות מחברים ומחוברים כל הזמן לציר התוכני ערכי הזה שבינינו לבין הארץ ומסריה.
אם ההדרכה שלנו תהיה מנותקת ממסרים אלו ותתמקד רק במה שרואים ללא שום שיוך ערכי למה שאנו רוצים להורות, הרי כאילו אנו מתחייבים בנפשנו! חיוב הנפש בהקשר זה הוא פספוס השליחות שלנו להנחלת ערכי הכרת הארץ ואהבתה. למעשה, בכל הדרכה בשדה, אנו מחויבים לברור היטב ולבחור אילו דברים לומר ולשזור למארג שלם ונפלא של סיפור, של מסר, של ערך ושל דרך. עבודת המדריך, אם כן, חייבת לכלול הכנה טרום הטיול, שתכלול ניפוי נושאים ממכלול הנופים והתופעות שבמסלול וחיבורם לסיפור הדרך השלם.
לסיום, נזכור כי גם הדרך עצמה היא מקור להתגלות עצמית פנימית. כפי שמובא בסיפור חסידי זה:
הרבי מקוֹצְק הלך פעם בדרך לרבו עם חסיד נוסף. גשם כבד ירד.
אמר הרבי מקוצק לחברו: "הלוואי שיפסיק השם את הגשם." ענה לו חברו: "בבית המקדש היה הכוהן הגדול מתפלל שלא תישמע תפילתם של עוברי דרכים המתפללים להפסקת הגשם שהעולם זקוק לו. ואתה מתפלל שייפסק הגשם? – הרי זו תפילת עוברי דרכים!"
ענה הרבי מקוצק: "אני אינני עובר דרכים. עובר דרכים הוא מי שהולך מעיר אחת לעיר אחרת שאליה הוא צריך להגיע. אני אינני עובר את הדרך כדי להגיע למקום אחר. הדרך היא המקום שלי".
הערות
- בחלק מהגרסות של המשנה, מאמר זה מופיע בשם רבי יעקב.
- יש מקורות רבים נוספים המבטאים עניין זה. ראו, למשל, תהלים קד (בָּרֲכִי נַפְשִׁי). מפאת קוצר היריעה לא הבאתי את פסוקי פרק זה כאן.
- *אף נתקנה לכך ברכה מיוחדת, ברכת האילנות. ברכה שמברכים רק פעם אחת בשנה, בחודש ניסן, כשרואים לפחות שני אילנות מאכל פורחים. נוסח הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בְּרִיוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם".
- פרק שירה (נקרא גם ברייתא דפרק שירה או שירת הבריאה) הוא חיבור קצר ומסוגנן בלשון חז"ל שמכיל בתוכו קטעי שירה ששרות כל הבריות אל האלוקים. מרבית הקטעים הם פסוקים הלקוחים מספר תהלים.
- סיפורי זושא, מגלים את הסיפור החסידי, "הדרך היא הבית".