חזרה למאגר הכתבות
נשים במאבק – אסירות המחתרות שפרצו דרך במאבק להקמת המדינה
הדר קמון-טרייסטר, רכזת הדרכה במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים
מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים שוכן במבנה אכסניית הצלייניות הרוסיות, שנבנה בשנות השישים של המאה ה-19 כחלק ממגרש הרוסים. בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל (1948-1917), הוסב המבנה לבית סוהר מרכזי בריטי, ונכלאו בו מאות מלוחמי מחתרות ההגנה, האצ"ל והלח"י. אסירות המחתרות בימי המנדט הבריטי נכלאו בבית סוהר לנשים בבית לחם. היות שאי אפשר כיום לבקר בבית לחם, ודאי לא להקים שם תערוכה מוזיאלית, הוקמה תערוכה ייחודית המתארת את פועלן של אותן נשים לוחמות במוזיאון אסירי המחתרות ירושלים.
לפניכם הצעה לסיור במוזיאון, בתערוכת "אסירות ועצירות בית לחם", ובמקומות סמוכים למוזיאון הקשורים לתרומת אסירות המחתרות למאבק להקמת המדינה.
תחנה ראשונה: תערוכת אסירות ועצירות בית לחם
צילה עמידרור (2017-1917) נולדה בפולין ובגיל חמש עלתה לארץ ישראל והתגוררה עם משפחתה בתל אביב. בשנת 1935, הצטרפה לאצ"ל. לאחר שנה, נישאה לאריה טפליצקי, ולאחר שנתיים נולד בנם בנימין. בראשית 1940, השתתפה צילה בקורס מפקדים בשוני. בשנת 1941, נתפסה לראשונה בשל חשד לשיוך לאצ"ל ולהחזקת מסמכים הקשורים לארגון. כאשר נאסרה, היה בעלה אריה בשבי הגרמני לאחר שלחם בנאצים בצבא הבריטי, ובנה בנימין שהה במוסד לילדי חיילים וגם אצל סבו וסבתו. צילה היתה עצורה במצטבר כארבע שנים, והיא מייצגת אותן נשים שהיו אימהות בעת מאסרן ונותנת אפשרות להבין את הקושי הנוסף שאיתו התמודדו מעבר להיותן אסירות, כפי שמובא בציטוט שלהלן: "בביקורו הראשון של ילדי בבית הסוהר, והוא בן ארבע וחצי בסך הכול, שאלה אותי מנהלת בית הסוהר: כיצד מעיזה אם לילד כה רך להתעסק בפוליטיקה ולהביא להפקרת בנה לסבל וייסורים? מובן שמטעמי קונספירציה [חשאיות] הכחשתי בפניה את השתייכותי למחתרת... ולא יכולה הייתי לענות לה כהלכה. הריני מנצלת הזדמנות זו [כתיבת הספר] למתן התשובה" (מתוך "במאסר בבית לחם")
תחנה שנייה: חדר 18 המשוחזר
חסיה כץ (1982-1917) הייתה אסירת פלמ"ח, בין הבודדות שריצו את עונשן בבית הסוהר לנשים בבית לחם. היא נתפסה עם ישראלה מלמד ועם יעקב קמינסקי כשברשותם אקדח ו-14 כדורים ליד טול כרם. חסיה נשפטה ונידונה לארבע שנות מאסר. במהלך מאסרה, כתבה חסיה מכתבים אל חבריה בקיבוץ. המכתבים מציגים מצד אחד שאיפה לשחרור ולחופש, ומצד אחר את החשיבות שחסיה ראתה בהמשך המאבק להקמת המדינה:
האם יצליח בן האדם שהושלך לכלא לעמוד במבחן? היום הראשון בחדר סגור... לאסיר יתגלה נוף יפה ומבורך המשתרע מסביב לבית הסוהר לנשים שבבית לחם. התחלת האביב, האדם רואה לפניו את האדמה המכוסה במרבד הירוק, את העצים המתחילים להעלות ניצנים. הכול קם לתחייה. מובן שרגעים קשים עוברים על הכלוא. רגעים אלה גורמים למלחמה נפשית בה הרצון להיות חופשי מתגבר והולך... ברגעים הקשים אינו נופל האדם ברוחו, מנוי וגמור בליבו שעליו למלא התפקיד המוטל עליו, הוא המכריע והמנצח ברגעים הקשים ביותר" (מכתבי חסיה כץ, מוזיאון אסירי המחתרות ירושלים).
תחנה שלישית: בית הכנסת
גם מי שחזק ופורץ דרך זקוק לעיתים למקור שייתן לו כוחות נפשיים. מקור כזה היה הרב אריה לוין, המוכר כ"אבי האסירים". הרב לוין הקפיד לבקר גם את אסירות ועצירות בית לחם. המפגש עימו היה להן מקור חיזוק וכוח. במכתבים וביומנים האישיים שלהן, הן תיארו את הביקורים האלו. כך, למשל, תיארה גאולה כהן:
והנה יום אחד נתבשרנו: הרב אריה לוין מגיע לבקר גם אותנו הבנות... כיבסנו וניקינו, צחצחנו ומירקנו והתכוננו בלב רוגש לביקור... ובוקר אחד מופיעה הסוהרת הראשית ואיתה יהודי מזוקן ואפור, נמוך קומה, מבט מבויש בעיניו, ובלתי מרשים למראה...
היא הציגה אותו – "הרב אריה לוין..."
זה הרב אריה לוין?... זה האיש שעליו דובר כל-כך הרבה...
זה האיש שאמור לחולל לנו נס ולהוציאנו מבין החומות אל החופש?...
הוא ישב עמנו שעה ארוכה... ואכן הוא חולל עמנו נס – הוא אומנם לא הוציא אותנו מבין החומות אל החופש – הוא פשוט הכניס לנו את החופש אל מבין החומות... (קטלוג המוזיאון, עמ' 26-25).
תחנה רביעית: המטבח היהודי בחצר השירותים
ברכה פולד (1947-1926) הייתה עולה מגרמניה, פסנתרנית מחוננת, אשר החליטה לדחות את לימודי הרפואה שלה בארצות הברית ולהצטרף לפלמ"ח. היא הייתה חניכה מצטיינת. נפשה נקשרה בנפשו של ג'וני (גדעון פלאי, 1948-1923), אסיר פלמ"ח שריצה עונש על אימונים ועל החזקת נשק. בכל הזדמנות שנקרתה לה, הייתה ברכה שולחת לג'וני מכתבים וחבילות ומגיעה לבקרו.
יום אחד, המתין ג'וני בקוצר רוח לביקורה של ברכה. היא הרי הבטיחה במכתבה שתבוא. אך היא לא באה. לאחר כמה ימים, בעת עבודתו של ג'וני במטבח, כשפינה את ארגז הירקות, הוא גילה בתחתיתו שאריות עיתון מקומט. הוא עיין בעיתון ונתקל במסגרת שחורה ובה תמונת נערה. הייתה זו תמונתה של ברכה: ברכה פולד, מ"כית בפלמ"ח, פיקדה על חוליית תצפיתנים שהמתינה לאוניית המעפילים "אורד וינגייט" בתל אביב. האונייה נתפסה על 248 נוסעיה. הידיעה על תפיסתה לא הגיעה לברכה ולחבריה לתצפית. בעקבות סיור בריטי שעבר במקום, התפתח קרב יריות. חלק מחברי החוליה הצליחו לברוח. ברכה נפגעה ומאוחר יותר מתה מפצעיה בבית החולים רוקח. ברכה נקברה בבית הקברות שבנחלת יצחק. נתן אלתרמן חיבר את השיר "ברכה פולד":
לְבַדָּהּ כְּמוֹ אָז, עֵת כָּרְעָה לְמוּלָם,
מִנִּי אוֹר וּמִדָּם מְסֻנְוֶרֶת.
הִיא לֹא נָחָה, נְתִיב יְגִּיעָהּ עוֹד לֹא תָם,
הִיא נָפְלָה עַל הַחוֹף,
וְחָזְרָה מִן הַיָּם,
עַקְשָׁנִית וּדְמוּמָה וְחוֹתֶרֶת.
תחנה חמישית: בית החולים הממשלתי, בעבר בניין מספר 13 בעיריית ירושלים
גאולה כהן (2019-1925) נולדה בתל אביב בסוף 1943. היא הצטרפה ללח"י ושימשה קריינית ראשית ברדיו המחתרתי של הלח"י. ב-18 בפברואר 1946, במהלך שידור רדיו, עצרו אותה הבריטים והעבירו אותה לבית הכלא בבית לחם לרצות עונש מאסר של תשע שנים. עם הגיעה לבית הסוהר, חיפשה גאולה דרכי בריחה כדי לשוב ולפעול לגירוש הבריטים מהארץ ולהפסקת המנדט. הניסיון הראשון לבריחה נכשל. על הניסיון השני, שהצליח, נרחיב בנקודה זו מפני שהוא התרחש בבניין שלידו שאנו עומדים, בניין בית החולים הרוסי, ששימש בית חולים גם בתקופת המנדט.
במהלך שהותה בבית הכלא, קיבלה גאולה מסרים מחבריה למחתרת שעליה לנסות לחלות, להגיע לבית החולים וממנו לברוח. לאחר זמן מסוים, לקתה גאולה בדלקת ריאות ופונתה לבית החולים בירושלים. ההעברה נעשתה תחת שמירה כבדה, וכך גם השהייה שלה בבית החולים. גאולה קיבלה פתק ובו פרטי מידע על התוכנית: עליה לחכות לאדם הלובש חליפה אירופאית ובכיס חולצתו ציפורן אדומה (פרח). אז עליה ללכת למקלחת ולהתלבש כאישה ערבייה (בין היתר, לעטות רעלה), הבגדים ימתינו לה שם. לאחר מכן, עליה להמתין עד שתשמע את הקריאה "ימה, ימה"! זהו האות שהדרך פנויה, והיא יכולה לצאת משערי בית החולים אל הקיוסק הקרוב.
התוכנית בוצעה, גאולה יצאה מבית החולים, ובקיוסק המתינה לה חברת הלח"י דרורה והובילה אותה אל רכב המילוט. רק לאחר הבריחה, גילתה גאולה את שאר הפרטים שגרמו להצלחת הפעולה: מי שלבש את החליפה האירופאית היה ערבי מאבו גוש, והוא שנתן את האות לתחילת תוכנית הבריחה. לפי האות, התרחשה מהומה בבית החולים סביב מיטתה של חולה מחוסרת הכרה. המהומה הייתה כמובן מבוימת, וגרמו לה שני בני משפחה אחת מאבו גוש. תשומת הלב של אנשי האבטחה הבריטים הופנתה למהומה ולהפרדה בין המתקוטטים בה, וכך הייתה דרכה של גאולה החוצה פנויה. גאולה מצאה את דרכה החוצה, חזרה למחתרת ולא נתפסה שוב.
צילה עמידרור, חסיה כץ, ברכה פולד וגאולה כהן הן נציגות דור שבו נשים היו פעילות במאבק להקמת המדינה. נשים אלו ויתרו על חיי נוחות ועל מימוש אישי ושילמו מחיר משפחתי כבד משום חוסר היכולת שלהן לשהות עם בני המשפחה הקרובים להן. לא כולן זכו להכרה על פועלן. אנחנו שמחים על שנפלה בחלקנו הזכות לשמר את זכרן ולספר על פועלן של אותן לוחמות.