מדינת ישראל , משרד החינוך מדינת ישראל , משרד החינוך
מדינת ישראל, משרד החינוך
משרד החינוך
של"ח וידיעת הארץ - מינהלת הטיולים
חזרה למאגר הכתבות

ועייף מאד הדוב | גיליון 13

share
שתפו עמוד:
ועייף מאד הדוב | גיליון 13
נושא: אקולוגיה, חי וצומח
אזור בארץ: כל הארץ
גיליון: מס' 13

ועייף מאד הדוב

רונן כהן, ממונה של"ח וידיעת הארץ במחוז מרכז

"יום שבו אנחנו מבלים ביחד הוא היום האהוב עלי ביותר. לכן, היום הוא היום החדש האהוב עלי ביותר," אומר פו הדוב בספרו של אלן אלכסנדר מילן שיצא לאור ב-1926. הספר הוא ספר ילדים, אך שזורים בו מסרים סוציולוגיים, פסיכולוגיים ופילוסופיים שונים, ואלו גרמו להיותו לאחד מרבי המכר המתורגמים ביותר בעולם.

הנרי בייקר טריסטראם היה כומר בריטי שחקר את החי ואת הצומח של ארץ ישראל במאה ה-19 (מסע בארץ ישראל (לחקר חיי הארץ וטבעה), יומן 1864-1863). הנרי תיאר פגישה עם דוב חום סורי באחד הנחלים בגליל ב-1863. זהו בעצם התיאור האחרון של הימצאות דוב פראי בארץ. על פי ישראל אהרוני (מגדיר ליונקים,תש"ב), הדוב החום הסורי האחרון ניצוד בחרמון על ידי משלחת שבה השתתף אהרוני עצמו ב-1917 ומאז נכחד. הפגיעה העיקרית בדוב החום הסורי נבעה מהקטנת גודל החורש הטבעי ומפעילות ציד מוגברת.

הדוב החום הסורי היה נפוץ בארץ ישראל כבר בתקופת המקרא. הוא מוזכר במקרא בסיפורי דוד: "וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָֽאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר" (שמואל א, יז, לד). כן מוזכר בסיפור אלישע: "ַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר" (מלכים ב, ב, כד), ובחזון ישעיה: "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן" (ישעיהו יא, ז).

הדוב החום הסורי הוא בין הקטנים שבתת המינים של הדוב החום. אורך גופו מגיע לשני מטרים, גובהו ל-1.85 מ' ומשקלו ל-200 ק"ג. הזכרים גדולים מהנקבות. כפות הרגליים של הדוב החום הסורי קצרות ורחבות, וטפריו בהירים, ארוכים ומעוקלים. הזנב קצר מאוד וצבעו צהוב עד חום-צהוב. דוב זה נפוץ בעיקר בדרום אסיה, וכאמור נמצא בעבר גם בישראל, בעיקר באזורים של הרי הצפון. תוחלת חייו של הדוב בטבע היא כשלושים שנה. הדוב נחשב לטורף על, ומזונו כולל פירות, ירקות, גרעינים, עלים, חרקים, דגים, בשר טרף ופגרים.

הדוב בשפה העברית

חיבוק דוב ושירות דוב – לפי ויקיפדיה, חיבוק הוא מחווה גופנית המבטאת אהבה, אהדה, קרבה או הערצה, שביטויה הוא כריכת הזרועות (או זרוע אחת) סביב גופו של הזולת והצמדת גוף אל גוף. אולם האם "חיבוק דוב" נכלל באותה הגדרה? על פי האקדמיה ללשון, חיבוק דוב הוא מעשה מזיק שנעשה בכוונה טובה. הכוונה כנראה למחווה חיובית אשר בשל גודלו של המחבק וחוזקו גרמה נזק למחובק. בהקשר כלכלי, מיוחסת לחיבוק דוב גם כוונה זדונית. הביטוי מתאר ניסיון השתלטות אגרסיבי, שבו החברה הרוכשת מציעה הצעה נדיבה לבעלי המניות של חברת היעד במטרה לעודד אותם למכור את מניותיהם.
שנת דובים – בחורף, בארצות קרות בעיקר, הדובים נכנסים למערות ונמנעים מפעילות כמעט לחלוטין. הם ישנים במטרה לעבור בשלום תקופה של מחסור במזון ושל תנאי אקלים קשים. קודם לכן, הם צוברים בגופם כמויות גדולות של שומן. שינה זו יכולה לארוך חמישה חודשים ויותר.

להעיר את הדוב מרבצו או משנתו – על פי האקדמיה ללשון, משמעות הביטוי "לֹא לְעוֹרֵר דֻּבִּים מֵרִבְצָם"  היא לא לעשות מעשה העלול לגרום לתשומת לב מיותרת ולעורר התנגדות. במפגש בין יעקב ועשיו, כאשר יעקב חרד מתגובתו של עשיו, נכתב "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (בראשית לג, ג). פירוש המילים עד גשתו ברור: עד שהוא ניגש. אך  מה משמעות המילים עד אחיו? בחיפוש שערכתי, מצאתי פרשנות ללא ציון מקור: "שלא היה ליעקב הצורך להעיר את הדוב משנתו..., הרי עשיו לא בא אליו במיוחד". אפשר להסביר דרך הסיפור הזה: אדם אחד שרצה לעבור את היער והזהירו אותו שיש שם שודד מסוכן. הוא הלך בזהירות, והינה הבחין בדרכו באדם שישן שנת ישרים תחת אחד העצים. בחמלתו על האיש, העירו ואמר לו: "תגיד לי, השתגעת?! מה אתה ישן בבטחה שכזו?! זה מסוכן, יש פה שודד אכזרי". קם אותו שודד, קפץ עליו, לקח את כספו והרגו... חז"ל אמרו שכל צורת המפגש הזה שבין יעקב ועשיו הייתה מיותרת. אילו יעקב לא היה עושה את כל ההכנות לקראת המפגש, אולי הוא היה עובר חלק. הפירוש הפשוט לביטוי והמקובל עליי מכולם הוא: לא לעורר איום רדום ולעשות ממנו עניין שמה יתחדש ויזיק לנו.

לא דובים ולא יער – במקורות מסופר על הנביא אלישע שעלה בדרך מיריחו לכיוון בית אל ופגש ילדים ואלו לעגו לו: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב, ב, כג). אלישע בתגובה: "וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' ותֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (שם, כד). בין חכמי התלמוד שדנו בסיפור (סוטה מז ע"א), התעוררה מחלוקת בשאלה כמה ניסים נעשו בפרשה זו: האם היה יער ואלישע יצר את הדובים או שמא אלישע יצר את היער וגם את הדובים. החכם שסבר כדעה האחרונה קבע כי לא דובים היו ולא יער היה, ומכאן הביטוי המפורסם "לא דובים ולא יער", כלומר: לא היה ולא נברא. לתומי, חשבתי במשך שנים שלא ייתכן שנביא אלוהים ינקוט עונש קשה כל כך כלפי נערים מציקים, ואת המסופר במקרא פירשתי כך שהיער אינו באמת יער והדובים אינם באמת דובים, אלא הכול רק סיפור שבא להביע את כעסו הרב של הנביא. הן לא יעלה על הדעת ששליח אלוהים יהרוג 42 נערים בשל לעגם בלבד...

לימים, בהשראת סיפור אלישע, כתב הסופר מאיר שלו את ספרו "שתיים דובים", העוסק בנופי העמק, בתושביו, באהבה ובנקמה. הספר מגולל את סיפורה של המורה רותה, וכך נכתב בו בתיאור שיחה של המורה עם עופר תלמידה: ”המורה רותה, הוא שאל, אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל ושתי ילדים?... אתה צודק, עופר, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה". האם זו שגיאה באמת? על פי האקדמיה ללשון, אין שגיאה בצירוף המקראי "שתיים דובים". אומנם דוברי העברית רגילים לכך שנקבת הדוב נקראת דובה, אך בטקסט הקדום לא הייתה הפרדה בין דוב זכר לדוב נקבה.

לחלק את עור הדוב עוד טרם ניצוד – להסתמך על הצלחה לפני שהושגה. מקורו של הביטוי במשל צרפתי מן המאה ה-17 של לה פונטיין העוסק בדוב ובשני חברים. בתרגום המשל לעברית נכתב: "אל תמכור את עור הדוב לפני שהרגת אותו" (כל משלי לה פונטיין בתרגומו של ראובן וימר,2007). המשל מספר על שני ציידים שהתמקחו ביניהם על מכירת פרוות דוב לפרוון עוד בטרם צדו את הדוב. משהלכו לצוד ביער ופגשו בדוב, נמלט אחד מהם וטיפס על עץ והאחר שכב על הקרקע ללא תזוזה. הדוב ניגש אל השוכב, ליקק את אוזנו ועזב. החבר ירד מהעץ ושאל את חברו: "מה לחש לך הדוב באוזן?" ענה לו החבר: "על חבר כזה אל תסמוך" (ייתכן שלה פונטיין נשען על משל דומה של איזופוס, "שני חברים ודוב"). הביטוי הצרפתי התקבל גם באנגלית ומשם חדר לעברית.

הדוב הרוסי – ההשוואה בין המדינה הרוסית לדוב הייתה נפוצה מאוד במדינות המערב, בעיקר בבריטניה (שהדימוי שלה הוא אריה). מקורו של הדימוי הוא ב"שיר המלחמה של מקדרמוט", שהיה המנון פופולרי בפאבים של לונדון במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877. הבריטים לא היו מעורבים במלחמה, אך חששו מהתעצמותה של רוסיה על חשבון האימפריה העות'מאנית ומאובדן אינטרסים החשובים להם באסיה. משום כך העצימו את מעשי הזוועה שביצעו הרוסים בבלקן, וכך נכתב בשיר: "כלבי המלחמה שוחררו והדוב הרוסי הקשוח זחל החוצה מהמאורה שלו, נכון הרוסים לא יקבלו את קונסטנטינופול!"

מדוע דווקא דוב ולא בעל חיים אחר? אולי משום שהרוסים עשו שימושים רבים בדובים בסיפורים ובשירי פולקלור. המערב, בניסיונו להבין את רוסיה, את תרבותה, את דתה ואת עוצמתה, התייחס באמביוולנטיות לאותו דוב – הנראה ידידותי, אך בעצם הוא טורף מסוכן. הדוב העומד על שתי רגליו נראה אנושי, נראה יצור תבוני, אך יש להיזהר – אין להתקרב אליו ובטח שאין לסמוך עליו. כמו הדוב, נתפסה רוסיה כסוג של ענק רדום בעל כוח רב שצריך להיזהר שלא לעורר אותו פן ירמוס. ההשוואה מתארת את רוסיה כמדינה ענקית, מסורבלת וחזקה, אך בד בבד כמדינה שבשום מצב אסור להתפתות לחיבוק הדוב שלה... הרוסים לא נותרו אדישים לדימוי זה שלהם, וב-1980, כשברית המועצות אירחה את המשחקים האולימפיים במוסקבה, נבחר לסמל האולימפיאדה מישקה הדוב.

הדוב שבשמיים

איך הגיעו הדובים לשמיים? החוזים בכוכבים ראו ודאי כי קבוצת הכוכבים הדובה או העגלה הגדולה נראית בחלקו הראשון של הלילה ואז נעלמת, ואילו הקטנה נשארת למשך כל הלילה. הדובות הן בין הנחקרות והידועות בגרמי השמיים ואף הובלטו בציורו המפורסם של וינסט ואן גוך "ליל כוכבים". הדמיון ביניהן לבין דובים רחוק. מאין, אם כן, הגיע השם דובה? הסיפור מתחיל במגלה ארצות יווני בשם פִּיתֶאַס (שחי כ-350 שנים לפנה"ס) שחזר לארצו ממסעותיו וסיפר על דובים שראה בקוטב הצפוני. בשל אמונה קדומה שהשמיים הם תמונת מראה של מה שקורה בארץ ובשל העובדה שקבוצת הכוכבים שבצפון מפת השמיים ממוקמת מעל דובי הקוטב, נקראו שתי קבוצות הכוכבים על שם המצוי תחתן על הקרקע: דובה גדולה ודובה קטנה. ובכל זאת, המתבונן היטב לא ימצא דמיון בין קבוצות הכוכבים למאפייני הגוף הדובי, ובטח שאין דובים ארוכי זנב כמו בשרטוט השמיימי... כאן נכנס לתמונה הסיפור על הרקולס. לפי המיתולוגיה, אחז הרקולס בזנבה של דובה גדולה, סובב אותה בחוזקה מעל ראשו ושיגר אותה לשמיים. כך עשה גם לדובה הקטנה. הדובות התמקמו במקומן, וזנבותיהן, שנמתחו מעוצמת הסיבוב, נשארו ארוכים.

סיכום

למרות היות הדוב טורף על, רבים מסיפורי הילדים מתארים את הדוב כבעל חיים חביב, פרוותי וידידותי: זהבה ושלושת הדובים, הדוב פדינגטון, דובי אכפת לי, דובי לא לא, באלו הדוב מספר הג'ונגל, הדובים של לוין קיפניס והדוב המפורסם – פו הדוב. כיצד, אם כן, נהיה הדוב מבעל חיים מאיים ומסוכן לדמות ספרותית האהודה על ילדים ועל מבוגרים? ייתכן שהתשובה טמונה ביחסים שבין הדובה האם לגוריה, הגורמים לנו להזדהות עם אהבת ההורים לילדיהם בשנות הילדות. אולי זו היכולת של הדוב לעמוד על שתי רגליו, ייתכן שמראהו הפרוותי והרך של הדוב גורם לכך, וייתכן שתיאורי הדובים החמודים בסיפורים מאפשרים התמודדות עם הפחד מפני בעל חיים טורף.

אצלנו בבית יש בובת דוב אנגלי שקיבלנו להולדת בננו הבכור לפני 28 שנים. הבובה לא התבלתה כלל, ועדיין היא חומה, פרוותית ומחבקת ואינה מתאימה כלל למילות השיר "ועייף מאוד הדוב" של מרים ילן שטקליס. אסיים, כמו שפתחתי, בציטוט מפו הדוב: "איזה מזל שיש לי מישהו שכל כך קשה לי להיפרד ממנו לשלום." אז שלום שלום ולהתראות!