חזרה למאגר הכתבות
לעולם אין מכינים מקל ממרווה משולשת
אמוץ דפני, בוטנאי ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס במכון לאבולוציה ובחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה וסאלח עקל ח'טיב, מורה לשל"ח בעבר, מורה דרך וחוקר פולקלור צמחי ארץ ישראל
מבוא
מרווה משולשת היא שיח נפוץ המצוי בחבלים ים תיכוניים – מדרום הרי יהודה ועד לצפון הארץ ומארץ ישראל ועד יוון. את המרווה המשולשת מגדלים כצמח תרבות באזור הים התיכון זה מאות בשנים. מדובר בצמח בעל עלים קטיפתיים בצבע ירוק-מכסיף, המצטיינים בבשומת עזה שאין לטעות בה והנשמרת היטב גם בעלים היבשים. עלי המרווה, טריים כיבשים, מוכרים היטב הן להכנת חליטה הן כצמח רפואה. שימושה העיקרי של המרווה הוא לחיטוי פצעים ולטיפול בכאבי בטן, בשיעול, בהצטננויות ובדלקות במערכת הנשימה. בכתבה זו, נעסוק בגלגולי שמותיה של המרווה המשולשת, בפתגמים הקשורים בשמה ובמעמדה כצמח טקסי במחזור חיי האדם, בהתבסס על מקורות עתיקים וחדשים.
שמות המרווה
מקור השם המדעי של הסוג מרווה (Salvia) במילה הלטינית "salvare", שפירושה להושיע או לרפא. שם זה מציין את החשיבות של כמה ממיני המרווה כצמחי רפואה. שם המין fruticose, שפירושו שיחני, ניתן לו עקב המראה הסבוך של הצמח. פירוש השם המדעי הקודם, Salvia triloba, הוא "מרוות שלוש האונות", והוא מצביע על חלוקת העלה. ומכאן השם העברי "מרווה משולשת". בגרסה מוקדמת יותר, נקרא הצמח בעברית, מאותה סיבה, "מרוא שלושת השפתיים".
למרווה המשולשת כמה שמות בערבית, ביניהם:
מִירָמִיָה, (ميرميّة), על שם מרים אם ישו; מַרְיַמִיִּה מְבָּארַכִּה, מרווה מבורכת (مريميّة مباركة); מַרְמַרִיִּה בעלת הטעם המר (مرمريّة); גִ'עְסָאס (جعساس) על שם גִ'יסוּס (ישוע); תִ'םְ אֶ-סַמַקִה, פה הדג) ثم السمكة), שכן כאשר לוחצים על הפרח בעדינות משני צידיו נפערת הכותרת כמו פה של דג; שֻׁגֵּ'ירִה (شُجّيْرة), צורת הקטנה של עץ (شجرة) – סַגַ'ר פירושו עץ (ויש עוד שמות רבים).
המרווה והר המוריה
במקורותינו מוזכר צמח בשם "מרוא חיוורא" (שבת קט ע"ב). אפרים הראובני טען כי מרוא חיוורא הוא באמת מרווה Salvia, כפירוש רש"י, ומכאן המשיך עוד צעד: החלף את האל"ף הארמית שבמרוא בה"א העברית, ואת הו"ו ביו"ד, ותקבל את המוריה שבתורה. מכאן שיש לכנות את המרווה בשם מוריה. בנוסף, מוריה, פירושה ריחנית, כעין המור. שם זה הולם יפה את הצמח מרווה. לפי איילת השחר הראובני: "המוריות מצטיינות בריחות המור, הנודפים מכל חלקי גופן לרבות נוצות [כלומר ניצני] פרחיהן. מבין המוריות האלה בעלות ריח עדין ורך, ומהן בעלות ריח חריף ומגרה. הודות לריחותיהן הנעלים קראן העברי בשם כולל 'מוריה', המורכב משתי מלים מור-יה, ריח הניחוח האהוב לאלהים".
קיסם של עץ ששמו מרמהין
בתלמוד הבבלי, במסכת גיטין, מופיעה פסקה המתארת הכנת תרופה לטיפול במחלה הנקראת "ברסם", ולפי רש"י מדובר בנזלת חריפה. מוזכר שם צמח בשם מרמהין המשמש לבחישת הקדרה שבה מכינים את התרופה. רש"י פירש: "יגיס את הקדירה בקיסם של עץ ששמו מרמהין".
ברוך ציז'יק חזר על ההצעה שמִרָמְהִין זו המרווה המשולשת, ונימוקו: "השם מרווה נשאר בערבית מדוברת בא"י בשם מְרָמְהִיָּה (مْرامهيّة )". בן אריה ורקובר, במאמרם "צמח המרווה והטיפול בדרכי הנשימה", ציינו שאכן הצמח משמש לטיפול בדרכי הנשימה. את השימוש במרהמין להכנת השיקוי אפשר להבין בשתי דרכים. אפשרות אחת היא שהעץ הוא אחד המרכיבים של התרופה ועליו להתרכך בבישול למיצוי החומרים המצויים בו. אפשרות שנייה היא שהזמן הדרוש להתרככות העץ הוא אמת מידה לשהות הדרושה לבישול התרופה. הגבעולים המעוצים של המרווה המשולשת אינם מכילים שמנים (או שהם מכילים שמנים בכמות זעירה ואינם ריחניים), והשימוש הרפואי המקובל הוא בעלים ובגבעולים צעירים. בתיאור המלא של הכנת התרופה, מוזכרים, בפירוט רב, רכיבים אלו: נשדור (כלומר אמוניה), חלבנה מתוקה (כלומר חלתית, שרף של כלך החלתית), דבש לבן, יין צלול, חלב עז לבנה וכרוב. סביר להניח שאם המרמהין היה רכיב רפואי בעל משמעות להכנת התרופה, לא היו מזכירים אותו רק כאמצעי בחישה. לפיכך אנחנו מציעים להתייחס לזיהוי של המרמהין עם מרווה משולשת בזהירות, למרות הפיתוי הגדול הנובע מדמיון השמות.
פתגמים המזכירים מרווה
המרווה הרפואית (מין זה קרוב מאוד למרווה משולשת ובעל תכונות רפואיות דומות) נחשבה צמח רפואה ממדרגה ראשונה, עד כדי כך שבימי הביניים רווח בדרום איטליה פתגם שמשמעו: "כיצד ימות אדם ומרווה גדלה בגנו". בגרסה מקומית: "מי שיש לו מרווה תחת ידו מרחיק מחלה מביתו".
הפרזה בשתיית חליטת מרווה גורמת לעצירות. לפי עדותו של ד"ר יעקב פרבשטיין מבית החולים פוריה, מגיעים מדי פעם בפעם לבית החולים אנשים הסובלים מסתימת מעיים כתוצאה משתייה עודפת של חליטת מרווה משולשת. מכאן הפתגם "כל הרע בא מהמרווה".
על אדם שמונה לתפקיד הגדול ממידותיו, אומרים: "לעולם אין מכינים מקל ממרווה משולשת". הכוונה למָלְמָד, מסאס – הוא המקל שהפלאח מחזיק בעת החריש. ביד אחת הוא מחזיק בידית המחרשה וביד השנייה במסאס. למסאס שני תפקידים: הוא משמש להמרצת הבהמה ומתקינים עליו מעין מגרדה כדי לנקות את להב המחרשה. ענפיה של המרווה הם רכים ולעולם אי אפשר להכין ממנה מקל ראוי שיהיה קשה וחזק דיו. כוונת הפתגם היא שאין מצפים לגדולה מצאצאיו של פלוני.
מרווה נגד עין הרע
כאשר בודקים את השימושים הטקסיים שהמוסלמים בארץ עושים במרווה משולשת, מתברר שהיא משמשת מרכיב עיקרי בטקסים לציון שלבים משמעותיים במחזור חיי האדם. המרווה – כמו צמחים ארומטיים אחרים: הדס, רוזמרין וריחן (בזיליקום) – ידועה ביכולתה לגרש את שלוחי הרוע. כיוון שבני אדם חשופים במיוחד לפגיעת עין הרע בשלבי מעבר במחזור החיים, נהוג להשתמש באמצעים שונים לגירוש עין הרע. לפיכך אין זה מפתיע שהמרווה משמשת בטקסים אלו. צרור מרווה המונח למרגלות עץ מקודש מקבל את ברכת הצדיק שנשמתו שוכנת בעץ. למרווה כזו יש כוח רב יותר מאשר לענפי מרווה רגילים. מי שהניח את הזר ימצא אותו שם כשישוב למקום כיוון שאין נוטלים חפצים של אחרים המונחים מתחת לעץ מקודש מפחד מעונש נורא הצפוי לגונב מהצדיק שהעץ מוקדש לו.
לידה, שמחות וחתונות
כאשר תינוק נולד, מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרווה, והאם שותה חליטה מצמח זה, דבר המנוגד להוראות הרפואה העממית שבה מקובל שחליטת מרווה מפחיתה את כמות החלב של האם (ע"ח, מידע אישי). באותה הזדמנות, עורכים טקס מיוחד בשם מַוְלִד (مولد): מזמינים חברים ובני משפחה, שוחטים כבש, והשייח' קורא פסוקים מהקוראן כשלידו מונח מגש ועליו עלי מרווה מעורבים בשיבולת שועל או בשעורה. לאחר מכן, כל אורח לוקח קומץ מהתערובת בשקית קטנה. תערובת זו משמשת להכנת קטורת בבית הנודעת בסגולתה כנגד עין הרע ושדים. מניחים את הקטורת על גחלים בוערות, הבית מתברך בריח הטוב, וכל שלוחי הרוע נעלמים ואינם. בכל חתונה ובשמחות משפחתיות אחרות, מעלים קטורת מעלי מרווה, כאמור נגד עין הרע ולגירוש שדים. בדומה לכך, נוהגים הבדואים שבגליל התחתון לרקוד לפני הכלה כשבידם ענפים של מרווה משולשת ושל זית כסימן טוב וכנגד עין הרע. במקומות שונים בארץ ובעדות שונות, מכינים בחתונה בצק ומוסיפים לו ענפי זית, פרחי רימון, עלי ריחן (בזיליקום), עלי מרווה משולשת ומטבעות. הכלה מדביקה את ה"זר", חַ'מִירִה (خميرة), לדלת הבית כאשר היא נכנסת לבית בפעם הראשונה לאחר טקס החתונה.
לוויה וקבורה
בסקר שערכנו בבתי קברות מוסלמיים מסורתיים בצפון הארץ (כאלו שאין בהם גינון מודרני והשקיה), מצאנו שהצמח הריחני הנפוץ ביותר בבתי קברות אלו הוא המרווה המשולשת. כאשר שאלנו את המקומיים מדוע משתמשים במרווה משולשת בבתי קברות, קיבלנו, בין היתר, תשובות אלו: "לגירוש עין הרע והשטן"; "לברכת הנפטר"; "המלאכים אוהבים ריח טוב ונמשכים לצמחים ריחניים"; "צמחים אלו גם מעבירים תפילות אל המתים"; "אנחנו מניחים מרווה בבתי קברות מאחר שהיא מפיצה ריח טוב"; "כאשר אדם נפטר, המלאכים באים לבקר אותו והם אוהבים ריח טוב"; "אם ישרור ריח נעים, יגדלו הסיכויים שהם ידונו את הנפטר לכף זכות ולא לכף חובה".
הבאת פרחים ריחניים לבתי קברות היא מנהג עתיק שנהוג לפרשו כנועד להפיג ריחות רעים שעמדו בבית העלמין ולהשיב את רוחם של המלווים. כך נהגו גם אבותינו: "אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים" (ברכות ח, ו).
אחרית דבר
מרווה משולשת היא צמח נפוץ המוכר הן כאחד מצמחי הרפואה החשובים הן כצמח אהוב לחליטה. למרות תפוצתה הרחבה, אין המרווה מוזכרת לא בתנ"ך ולא בתלמוד, אף שצמחים רבים, נדירים ממנה, מוזכרים בו אף יותר מפעם אחת. למרות המחלוקות באשר לזיהוי המרווה המשולשת במקורות עבר, הרי בקרב בני הארץ זהו צמח פולחן חשוב המשמש לגירוש עין הרע ושמשתמשים בו בהרחבה בטקסי מעבר בחיי האדם.
מקורות
- הראובני, א' (1930). צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י. הרפואה, ד, 130-123.
- הראובני, א"ה (ללא תאריך). המוריות במנורת ישראל. תוספת מיוחדת לקוראי "במחנה גדנ"ע, 5. 4.
- ציז'יק, ב' (1952). אוצר הצמחים. הוצאת המחבר.
- בן אריה, ע' ורקובר, י' (2007).. צמח המרווה והטיפול בדרכי הנשימה. Israeli Family Practice, 138.
- דפני, א' וח'טיב, ס"ע (2017). צמחים שדים ונפלאות. עולם חדש.