חזרה למאגר הכתבות
יצאנו להגן על הרוח – קונגרס תנועות הנוער בסימן 80 שנה למרד גטו ורשה
נופר עזר, חברת מועצת תנועות הנוער
"אין בפי אלא ביטוי אחד לציין את הרגשתי ואת הרגשת חברי. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר, הגרמנים ברחו פעמיים מהגטו. חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה"
(מתוך מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' ויועד לסגנו יצחק צוקרמן, גטו ורשה, אפריל 1943).
בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, פרץ בגטו ורשה המרד הגדול הראשון בכובש הגרמני. את המרד, אשר היה לסמל להתנגדות יהודית, הנהיגו חברים וחברות בתנועות הנוער היהודיות. המרד החל כתגובה לגירוש אשר כונה אקציית החיסול. יותר מחודש ימים לחמו יהודי הגטו בגבורה. חלק ניכר מהם נספו במהלך ניסיונות הגרמנים לדכא את המרד, חלק נשלחו למחנות, ובודדים הצליחו להיחלץ מהגטו בדרכים שונות והצטרפו ללחימה בגרמנים ביערות.
תנועות הנוער, אשר קמו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, פעלו בתקופת השואה בגטאות ובמחנות, בגלוי או במחתרת, בפעילות רוחנית וחינוכית רחבת היקף. התנועות קיבלו על עצמן תפקיד משמעותי של הובלת החינוך והטמעת הערכים והמוסר במציאות שבה אמות המוסר התערערו באנושות כולה. התנועות הפעילו מגוון רחב של מסגרות חינוכיות להתמודדות עם קשיי היומיום בגטאות.
מעשי ההתנגדות הראשונים של חברי תנועות הנוער בתקופת השואה באו לידי ביטוי בעיקר בפעולות הצלה שונות ובשמירה על אורח חיים התואם את רוח התנועות במציאות קשה המשנה את פניה מדי יום ביומו. מאז ומעולם, כללה רוח תנועות הנוער הן חיזוק והעצמה של הנוער, הן עידוד למרד ולשינוי והמציאות, הן עידוד ליצירת חברת מופת. חברי תנועות הנוער ביטאו התנגדות יהודית אנושית לכובש הגרמני וסיפקו תשתית פיזית ורעיונית למרידות שצצו אחר כך בגטאות השונים.
קונגרס תנועות הנוער ה-18 בסימן "יצאנו להגן על הרוח" – 80 שנה למרידות בגטאות
קונגרס תנועות הנוער מתקיים בכל שנה זה 18 שנים. הקונגרס הוא פרי שיתוף פעולה בין יד ושם, מינהל חברה ונוער במשרד החינוך ומועצת תנועות הנוער, ומטרתו להתאחד בנשיאת מסר חברתי וערכי ברור: תנועות הנוער נושאות את לפיד זיכרון השואה ומתחייבות להמשיך לשאת אותו מדור לדור.
הקונגרס מיועד לחברים וחברות המשרתים בשנת שירות בתנועות הנוער, בוגרי תיכון אשר בחרו לדחות את השירות הצבאי בשנה כדי לפעול שנה נוספת בתנועת הנוער בהתנדבות, להגשמה של הערכים שעליהם התחנכו. חברי שנת השירות מקבלים על עצמם תפקידים מגוונים במסגרות חינוך שונות ברחבי הארץ, בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, במיוחד בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. במפגשם היומי עם ילדים ונוער, הם מעצבים הן את החברה הישראלית הן את דמותם כמחנכים.
אל הקונגרס מגיעים בכל שנה מאות חברי שנת שירות כדי ללמוד מן העבר לדמותם כמחנכים בהווה. ועדת שנת השירות במועצת תנועות הנוער מובילה את השיח החינוכי בשיתוף יד ושם. בכל שנה, שני הגופים בוחרים יחד בנושא השנתי שבו הקונגרס יעסוק, נושא המדגיש את רוח תנועות הנוער בעבר ובהווה.
מאות חברים וחברות מתנועות הנוער השונות המשרתים בשנת שירות הגיעו לקונגרס והתחלקו לקבוצות מעורבבות, כך שבכל קבוצה נחשפו המשתתפים למגוון דעות ומחשבות. זוג מדריכים הדריך כל קבוצה – מדריך מטעם יד ושם ומדריך מטעם תנועות הנוער.
הקונגרס התחיל בסיור באתר יד ושם, שבו בחנו המשתתפים את התפתחות רעיון המרד ואת יישומו בפועל, קראו קטעי זיכרונות ודברים של חברים וחברות בתנועות הנוער ואת עיתונות התנועות שנכתבה במחתרת בגטאות ברחבי אירופה. דרך קטעים אלו, הבינו המשתתפים את המציאות שחוו חברי התנועות, את הדילמות שעמדו מולם ואת משמעות התפקיד שקיבלו על עצמם – לעיתים למרות התנגדות החברה או המשפחה. כן הם עמדו על נקודת השינוי הדרמתי בין קיום פעולות בגטאות במטרה להציל יהודים לבין מרד ומאבק בכובש הגרמני.
לאחר הסיור, השתתפו הקבוצות ביחידת עיבוד אשר במהלכה הוצגה שאלת המרד כיום כסוגיה מרכזית: מה מקומן ואף תפקידן של תנועות הנוער בחברה הישראלית כיום, מה תפקידנו כמחנכים וכחברי שנת השירות ומה עלינו לעשות לשינוי המציאות וליצירת חברת מופת. סיפורם של מחתרות תנועות הנוער ושל חבריהן בתקופת השואה הוצג כבסיס לשיח חינוכי על תפקידנו במציאות של ימינו ועל יכולת השפעה ודרכי השפעה של חברי שנת השירות בפרט ושל תנועות הנוער בכלל.
לאחר יחידת העיבוד, התקיים טקס מרכזי, ובו כיבדו אותנו בנוכחותם מר אסף צלאל, מנכ"ל משרד החינוך, מר צביקה פייראיזן, מנכ"ל יד ושם, ומר קלי כהן, יו"ר מועצת תנועות הנוער. עיקר הטקס והחלק המרגש ביותר ביום היה מפגש עם שורדת השואה הגברת פאני בן עמי, שסיפרה את סיפורה. פאני גדלה בגרמניה עד עליית היטלר לשלטון, שבעקבותיה עברה המשפחה לפריז. עם פרוץ המלחמה, נאסר אביה של פאני, ולאחר כחצי שנה נשלחו פאני ואחיותיה לבית הילדים שאטו דה שומון, שניהל ארגון אוז"ה לסיוע לילדים יהודים. בית הילדים נסגר בעקבות הלשנה, ופאני חזרה לבית אימה וגילתה שגם היא נאסרה. בהיותה בת 13, מצאה עצמה פאני מתווכחת עם סוהרים צרפתיים לשחרור האם. בשל התעוזה שהפגינה, שוחררה האם. ארגון אוז"ה העביר את פאני ואת דודתה להרי האלפים, שם החלה פאני לסייע למחתרת. לאחר מכן, ביקש הארגון להבריח את פאני בקבוצת ילדים לשוויץ. במהלך ההברחה, מצאה עצמה פאני מפקדת על קבוצת ילדים. היא הבריחה אותם אל הגבול ברכבת דואר ומשם במשאיות. המשטרה הצרפתית תפסה אותם וכלאה אותם, ופאני, בתושייה רבה, הצליחה להבריח אותם מהכלא דרך חלון צר בשירותים ולהוביל אותם ביערות עד לשוויץ. לאחר המלחמה, חזרו פאני ואחיותיה לצרפת. על פעולתה במחתרת ועל הצלת הילדים, הוענק לה אות לגיון הכבוד, אך היא סירבה לקבל אותו.
בסיום הטקס, עלו נציגי כל התנועות להעניק לפאני את אמנת תנועות הנוער אשר מביעה את התחייבות התנועות לשאת את דגל זיכרון השואה והגבורה בחברה הישראלית, להוביל עיסוק בלקחי השואה, לפעול לפיהם ולהיאבק על דמותה של החברה שבה אנו חיים: מאבק על ערך שוויון האדם, מאבק לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים, מאבק בגזענות על כל צורותיה, מאבק לשלום עם שכנינו, מאבק על מוסריותו של עמנו במדינת ישראל.
בתקופה שבה השסעים בחברה גדלים, האלימות גוברת ומתגלה שנאת חינם בחברה הישראלית, אמנה זו מייצרת תקווה ומבשרת כי בני הנוער, המדריכים, המחנכים, המנהיגים של המחר יפעלו כדי לשנות, כדי למרוד במציאות.
"המרד חייב להימשך. מרד אחר, שונה. על הארץ הרחוקה, הנכספת והבלתי מושגת חלמנו גם בגטאות, וגם במחנות. בחלומנו היא הייתה טהורה, צדק שלט בה, שוויון ערך אדם – חלום נפלא של בית... במה נמרוד? – שואלים אותי לא פעם צעירים... ואני עונה – החשוב לי עכשיו זה העתיד, זה אתם – הדור השני, השלישי, הרביעי והדורות הבאים.
אתם בעלי חולצות כחולות ושרוכים אדומים ולבנים ועניבות צופים וכיפות סרוגות, כולכם, צעירים ובוגרים יותר. עתידכם כאן בארץ הזו היחידה, היפה, האהובה ופגועה בגזענות, שנאת האחר והזר, יש בה חמדנות וונדליזם וסכינאות ואלימות נגד חלשים וקשישים ורעבים – אתם יכולים, אתם חייבים, ללחום בכל הרוע הזה, בזיוף ובנוכלות, בכל שמנוגד לערכים אנושיים. אתם אמיצים ונאמנים בצבא, בהגנה על ביתנו מאויבים מבחוץ, אתם תתרמו גם לסיום מעגל הדמים. יש בכם גם כוח למרוד בנגעים שבפנים. איך? דרך אכפתיות ואי אדישות, מעורבות ועשייה בבית, בבית ספר, ברחוב בכל מקום שפוגשים רוע. תהיו ראויים ללוחמים, לכל אלה שנאבקו ואבדו לנו בהרג, בגז ובמיתות משונות. תחנכו עצמכם ואחרים לאהבה ולא לשנאה, לשלום, לרעות, ליופי, לצחוק ושמחה."
מתוך נאומה של שורדת השואה וחברת המחתרת היהודית בגטו ורשה חווקה פולמן רבן ז"ל, בפנייתה לחניכי תנועות הנוער בטקס שהתקיים בלוחמי הגטאות לציון 65 שנה למרד גטו ורשה.