חזרה למאגר הכתבות
משימת חייהם של חוקרי רשות העתיקות
שי הקשר רובין, רכזת דוברות והסברה ברשות העתיקות
חוקרי רשות העתיקות סייעו לצבא באיתור ובזיהוי נעדרים וחללים בבתים שרופים בקיבוצי העוטף. במשך ימים ארוכים, תחת איום רקטות, הם סרקו בית בית וסיננו ממצאים במטרה להביא ודאות למשפחות המצויות באפלה באשר לגורל יקיריהן. אחד החוקרים העיד: "בדמיון הכי פרוע לא חשבנו שאי פעם נשתמש בידע המקצועי שלנו לאירוע מזוויע שכזה."
בשבעה באוקטובר, באותו יום נורא שנחרת לעד בזיכרון הקולקטיבי והאישי שלנו, הותקפו והועלו באש בתים רבים בקיבוצי העוטף על האנשים שהיו בהם. הכאוס, אירועי החטיפה ומספר הנפגעים העצום הובילו לאי ודאות באשר לגורל אנשים רבים. בהתחלה, נכנסו לתמונה חיילי אית"ן (איתור נעדרים), הרבנות הצבאית, פיקוד העורף ומתנדבי זק"א. אבל גם אחרי הסריקות שלהם, נותרו סיפורים רבים בלתי מפוענחים ואנשים שגורלם לא נודע. באותו זמן, נדרשו כל אנשי הזיהוי הפלילי של המשטרה למחנה שורה – בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית. הצבא עמד בפני אירוע מסוג אחר, אירוע מחריד שלא היה ערוך אליו. כך קרה שהצבא פנה אלינו.
"ביום ראשון, בבוקר ה-22 באוקטובר, קיבלתי בקשה מאלוף פיקוד העורף לארגן צוותים של ארכיאולוגים לקיבוצי כפר עזה, בארי, ניר עוז והאזור," סיפר אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות, שנמצא בעצמו כרגע במילואים בצפון. "הבקשה הייתה שארכיאולוגים שלנו יסרקו ויבצעו סינון בדירות שרופות שהמשפחות מדווחות כי היו בהן אנשים שנחשבים נעדרים. המטרה של המבצע הזה היא לצמצם, ככל הניתן, את רשימת הנעדרים ולהביא ידיעה למשפחות שנמצאות באפלה באשר לגורל יקיריהן." גורמי צבא הסבירו לחוקרים כי אי הוודאות היא הקשה מכול למשפחות וגורמת להן סבל בלתי יתואר. ידיעה, גם אם היא מבשרת על הנורא מכול, הרי היא מאפשרת את תחילתו של תהליך שיקום וקבר לבכות עליו.
כך, בהובלתם של משה עג'מי, סגן מנהל הרשות, ואיילת דיין, ראש תחום מחקר והתמחויות בארכיאולוגיה, התארגנה משלחת של עשרה אנשים ראשונים. בהמשך התרחב המבצע ועוד ועוד ארכיאולוגים הצטרפו בתחושת שליחות ובמחויבות עמוקה. היה ברור שיש צורך בשיטת עבודה ארכיאולוגית כדי למצות את הזירה.
"בהתחלה, הצבא לקח אותנו לבתים שרופים שידע שאמורים להימצא בהם נעדרים," אמרו החוקרים, "לגבי חלק מהבתים נמסר לנו מידע ממוקד, למשל: היכן הנעדר התחבא כשתקשר עם בני משפחתו, ובחלק לא היה מידע כמעט בכלל. נכנסנו לבתים והתחלנו לחפש. למעשה, התחלנו לבצע חפירה ארכיאולוגית לכל דבר ועניין. נכנסנו לחדר, חילקנו אותו לאזורים, הוצאנו חומר לסינון, חיפשנו שרידים אנושיים או חפצים, כמו תכשיטים, שיכולים להעיד על זהות הנעדרים. די מהר, התחלנו למצוא עדויות לכך שהיו עוד אנשים בבית חוץ ממי שנמצא כבר על ידי הצבא. העבודה מאוד מורכבת ולא פשוטה, פיזית ורגשית. המראות לא קלים, והתמונה המחרידה שנחשפת בפנינו היא שעברו כאן מפלצות, לא בני אדם. תמר חרפ"ק, ארכיאולוגית ממרחב מרכז שגם התמחתה בטיפול בטראומה – בין השאר בעוטף, מיהרה להציע את הידע הטיפולי הנרחב שלה לטובת העניין והתקשרה לקיים איתנו שיחות פרטניות לעיבוד החוויה. העדויות הועברו לאנשי הרבנות הצבאית, והם המשיכו בזיהוי. כשבסוף היום הראשון קיבלנו כמה זיהויים ודאיים למי שנחשבו נעדרים, התרגשנו מאוד. המשפחות לא ידעו את נפשן מכאב ומהודיה. זה נתן לנו כוח להמשיך."
נכנסים ראשונים, מזכים אחרונים
בשלב מוקדם, הבין הצבא שהידע של חוקרי הרשות חשוב לכל בית ובית ושהחוקרים מזהים שרידים שעין לא מקצועית עלולה לדלג עליהם. הוחלט שרשות העתיקות תיכנס לכל הבתים השרופים בלי יוצא מהכלל ושהיא זו שתקבע שאפשר לזכות בית.
"אנחנו מקבלים מהצבא מידע לגבי מיקום הבית השרוף, מגיעים אליו, סורקים כל פינה – שהייתה עד לפני רגע בית פרטי, אינטימי, מבצרו של מישהו... ומחליטים אם ניתן לזכות את הבית, כלומר להחליט שהוא נקי משרידים, או שנדרש המשך טיפול. הצלחנו לעבור על די הרבה מבנים במהלך היום. נחלקנו לצוותים של שניים-שלושה ארכיאולוגים יחד עם חיילים של פיקוד העורף. אנחנו, הארכיאולוגים, נכנסנו ראשונים לסריקת הבית, ואז, אם היה צורך, צירפנו את החיילים לסינון, חפירה וכו'."
הכול נעשה בתיאום מלא ומוצלח עם אל"מ יוסי כהן, מפקד מחוז דרום בפיקוד העורף, ועם צוותו. לאורך כל הדרך, ליווה יוסי את החוקרים וסיפק להם את העזרה שנזקקו לה. בצבא הבינו מייד אילו זירות מתאימות לרשות העתיקות ואילו זירות מתאימות לגורמים אחרים. לזירות מגיעים הקצינים הבכירים ביותר, והכול מתבצע ללא אגו לחלוטין. כולם מגויסים למשימה.
כל השנים שאני ארכיאולוג כאילו הכשירו אותי בדיוק לרגע הזה
משה עג'מי, שהוביל את הפעילות מטעם הרשות, לא החמיץ יום אחד בשטח, כולל סוף השבוע, ואף רתם את בת זוגתו לסייע. בעבודת היומיום, אי אפשר ליחס לו רגשנות יתר, אבל כאן, הפיק ממנו המעמד משהו אחר. הוא חווה התרגשות אדירה מהעבודה שכם אל שכם מבוקר עד ערב עם הארכיאולוגים, שבעיניהם מבט של מחויבות ושל שליחות. "שלושים שנה אני ארכיאולוג, וכאילו כל השנים האלה הכינו אותי למשימה הזו. כל הידע שרכשתי בא לידי ביטוי כאן. היכולת לתת למשפחות ודאות זו זכות אדירה, שנתנה לכולנו – לכל השותפים לעשייה – כוח במשימה הנוראית הזו. יש לנו כאן הזדמנות לסייע במקום שלא חשבו שלרשות העתיקות יהיה בו יתרון. הרי לכאורה, מה הקשר בין המלחמה לארכיאולוגיה? במהלך העבודה, הראנו לצבא דרך חדשה להתייחס לזירות שכאלה – זווית ראייה שהם לא הכירו עד היום. כולנו מרגישים שתרמנו תרומה אמיתית. מספק להרגיש מועילים, אבל אנחנו, כמובן, מתפללים שלעולם לא נצטרך להשתמש ביכולות האלו שוב."
שי הלוי, צלם הרשות שהשתתף במשימה, סיכם: "אנחנו נמשיך עד הבית השרוף האחרון, עד שנדע שמצאנו את כל מה שאפשר למצוא. הרי לא משאירים אף אחד מאחור, נכון? אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. זו החובה המוסרית שלנו."
במקביל לפעולות שתוארו בכתבה, אנשי רשות העתיקות ממשיכים בפעילות החינוכית השוטפת ומדריכים את משפחות המפונים במרכזים הפזורים ברחבי הארץ. צוותי החינוך שלנו שמגיעים למלונות המשכנים מפונים מגלים שאנשים זקוקים לא רק להרצאות, למפגשי העשרה ולסיורים, אלא פשוט לאוזן קשבת. הפעילות שהם נדרשים לעשות שונה לחלוטין מכל פעילות חינוכית שהכירו בעבר. לשעה אחת, בעזרת סדנת פסיפסים, פיענוח כתב עברי קדום, סדנת מטבעות עתיקים, חדרי בריחה ועוד הפתעות שצוותי החינוך הכינו להם, הילדים והוריהם להניח את הדאגה בצד. לרגע חזרו הילדים להיות ילדים, וההורים שבו לאזור הנוחות שלהם.
לצד הפעילות למשפחות, דאגה הרשות גם למבוגרים חובבי הידע. מיטב החוקרים והארכיאולוגים מהמרחבים וממינהל ארכיאולוגיה העבירו סיורים בקרבת המלונות והרצאות מעוררות השראה.