חזרה למאגר הכתבות
לדמותו של אברהם אדן (ברן)
פעת אשכנזי היא רכזת הדרכה בבית הפלמ"ח.
בימים אלו, שבהם מדינת ישראל נמצאת במלחמה קשה וממושכת, אנו מוצאים עצמנו תרים אחר נקודות אור, אחר אותם רגעי אחדות ושיתוף פעולה, רגעי מנהיגות אמיצה, רגעי אנושיות במערכה קשה. הפלמ"ח, שהיה בחזית הקרבות במלחמת העצמאות, הותיר לנו סיפורי מורשת גדולים רבים וגם סיפורים על רגעים רגילים, יומיומיים ופשוטים. סיפורים אלה מלמדים אותנו שיש לאדם מקום להביא את עצמו לקדמת הבמה ולהשפיע גם בשעת מלחמה ומשבר. סיפור כזה הוא סיפורו של אברהם "ברן" (על שם המקלע שנשאו הלוחמים) אדן, אחד ממפקדי הפלמ"ח הבולטים במלחמת העצמאות, שלצד היותו מפקד, עסק בהתיישבות וחיבר ברגישות לוחמים שהגיעו מחוץ לארץ להילחם (חלקם הגיעו לאחר השואה) לארץ ולתפקידם כלוחמי הגח"ל (גדודי חוץ לארץ).
אברהם "ברן" אדן נולד במר חשוון תרפ"ז (5 באוקטובר 1926) בכפר גלעדי. את לימודיו התיכוניים סיים בבית ספר בתל אביב, והיה חבר תנועת הנוער השומר הצעיר. בשנת 1943, התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרה מגויסת ראשונה של תנועת השומר הצעיר. הוא התמנה למדריך ספורט שימושי, ובתקופת המאבק השתתף בשחרור מעפילי עתלית. בשנת 1946, יצא עם הכשרתו להתיישבות בנגב, קודם במצפה גבולות ולאחר מכן בנירים (דנגור) במסגרת עליית 11 הנקודות בנגב. כך סיפר על העלייה לדנגור:
במוצאי שבת ויום הכיפורים, שבין הלילה ה-5 וה-6 באוקטובר 1946, עשו את דרכן אחת עשרה שיירות שיצאו מששה בסיסי יציאה בדרום הנגב אל עבר המקומות שנועדו להתיישבות[...] אט אט החל היישוב לובש צורה: צריפים, מגדל מים, גדר[...] עודנו טורחים בעבודתנו, הגיעה מונית, והכול החלו נוהרים לעבר הרצפלד. האיש – נמוך, רעמת שיער לבנה, שזוף, ניצב בחול ומנצח על השירה, ומדביק בהתלהבותו את האנשים והכול מזמרים בהתרוממות רוח […] לפנות ערב תמה המלאכה. המתנדבים נסעו ונשארנו לבד, חמישה עשר אנשים שנועדו לפתח את הנקודה. (מתוך: אברהם אדן (ברן), "עד דגל הדיו", מערכות, משרד הביטחון).
ברן עבר קורס מפקדי כיתה וקורס מפקדי מחלקה בג'וערה, ובשנת 1947 התמנה למפקד פלוגה בגדוד 8 בחטיבת הנגב. השתתף בהגנה על קו המים בנגב, בליווי שיירות ובמבצעים התקפיים רבים: מבצע יואב, מבצע חורב, כיבוש אום רשרש והנפת דגל הדיו במבצע עובדה.
במלחמת העצמאות, ב-15 במאי, היה הקרב על נירים בשיא עוצמתו, וברן היה באותה עת במצפה גבולות. ההודעות שהגיעו אליו ואל חבריו היו קשות: חלק ניכר מהנשק יצא משימוש, ההתקפה המצרית בעיצומה. ברגע שניתנה לו אפשרות, נע ברן עם פלוגתו לנירים. כך הוא תיאר את המראה שנגלה לו: "על אף שידעתי שהנקודה הרוסה חשכו עיני – ראיתי את שהתחולל – בית הביטחון היה נקוב ככברה וניבעו בו פערים ופרצות גדולות. רק שרידי צריף אחד עמדו, השאר היו לערימת אודים עשנים. החצר הייתה כולה מכתשים, מפגזי המרגמות והתותחים. המראה היה מדכא והמפגש עם החברים קשה."
במבצע יואב, קיבל ברן פיקוד על פלוגת גח''ל, גיוס חוץ לארץ. חלק מחייליו היו שורדי שואה שהגיעו ארצה והצטרפו לכוח הלוחם בצבא העברי שזה עתה הוקם. קליטתם ביחידות הפלמ"ח לוותה בתסכולים רבים אצל שני הצדדים. בספרו, תיאר ברן את המפגש הראשון והמכונן איתם:
הייתה זו פגישתי הראשונה עם חיילי הגח"ל, החיילים נראו לי מבוגרים, גיליהם נעו בין 27 ו-35. הם דיברו יידיש, אמנם הבנתי קצת אך לא במידה מספקת. אחד המ"מים, מנדי, תירגם את דברי. פתחתי והסברתי על מלחמתנו בנגב, המצור והמבצע לפריצת המצור. הצגתי בפניהם את התוכנית לשבוע הקרוב והצעתי שיציגו שאלות.
תגובתם הייתה מפתיעה: תחילה שיבחו אותי – מזה שבועיים בארץ ואני הראשון שאסף אותם לשיחה, הסביר להם בהרחבה את המתרחש ואת התוכניות לגביהם. עד היום לא ניתן להם להתבטא ואיש לא שאל להרגשתם, לדעתם על האימונים ועל היחס כלפיהם. אחר כך עברו לטענות והן היו רבות: לדבריהם זכו ליחס משפיל מהמפקדים הזוטרים שאימנו אותם, המ"כים הצעירים מרימים עליהם קול ואף זורקים בהם אבנים. היו שציינו בחריפות שיחס המפקדים מזכיר להם את יחס הגרמנים כלפיהם. נדהמתי. תוך דקות יכולתי לעמוד על כך שיש פער מנטלי בין מפקדי הפלמ"ח, הצברים הצעירים, ובין חיילי הגח"ל המבוגרים שעברו שבעת מדורי גהינום.
מצד אחד, הבין ברן שקיבל חיילים מבוגרים, בעייתיים, שאינם דוברי עברית ואין לו איתם שפה משותפת, שעושים הכול בעצלתיים כאילו לצאת ידי חובה. מצד אחר, הבין שגם את הצברים לא הכינו לקליטת חיילים אלו ולא העמידו אותם על המשמעויות העמוקות של היותם חיילים ואנשים שניצלו מהשואה, על כך הכרוך בכך. ברן הבין כי יש לנהוג איתם ביתר ערנות ורגישות.
במבצע חורב, לקראת סוף מלחמת העצמאות, הגיעו ברן ופלוגתו לאום רשרש וכבשו אותה. ברן הניף את דגל הדיו: "הייתי עייף מאוד, אזרתי כוח וטיפסתי בזריזות ובקלות על המוט. נאחזתי חזק ברגלי וביד אחת, ובשנייה השחלתי את החבל לטבעת וקשרתי אותו."
בשנת 1949, עבר ברן לחיל השריון והתמנה למפקד קורס קציני שריון (ב'). אחר כך יצא לקורס מפקדי גדודים ולאחריו התמנה לקצין מבצעים של פיקוד דרום. בשנת 1952, הוא השתחרר מצה"ל וחזר לקיבוצו נירים. בשנותיה הראשונות של המדינה, כיהן ברן בתפקידים צבאיים רבים: היה חבר במועצה לשלום ולביטחון, חבר בתנועה לאיכות השלטון ואחראי על אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע במשך שנים רבות. עם הקמת בית הפלמ"ח, טיפל ברן בהכנת אלבומי התצלומים של חטיבת הנגב. הוא שקד על איסוף חומרים רבים ומידע על חטיבת הנגב ועל חזית הדרום במלחמת העצמאות לאתר הפלמ"ח. ברן היה נשוי למרים, חברת פלמ"ח, והתגורר ברמת השרון עד פטירתו ביום 27 בספטמבר 2012. ברן נטמן למנוחת עולמים לצד רעייתו מרים בבית הקברות של קיבוץ שפיים בטקס צבאי.
אפשר לשמוע על סיפורו של אברהם אדן, ברן, ועל סיפורם של לוחמי הגח"ל במלחמת העצמאות במוזיאון בית הפלמ"ח. בנוסף, מוצגת כעת בבית הפלמ"ח התערוכה סיפורים מהבית, שמרכזת מוצגים ממוזיאונים שונים בצפון ובדרום שסגורים עקב המלחמה.