חזרה למאגר הכתבות
ציפורים ולאומיות – על הציפור הלאומית: דוכיפת
חיליק אברג'ל, סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע.
דן אלון, מנהל אגף שימור טבע וסביבה.
מדינת ישראל היא מעצמת צפרות וציפורים. בשל מיקומה המיוחד בין חבלי ארץ גיאוגרפיים, מאות אלפי ציפורים חולפות, מקננות, מקייצות בה בשנה.
לאחרונה, התקיימה תחרות בינלאומית בשם "אלופי הנדידה. נבחרות מישראל ומהעולם התמודדו על התואר הנכסף: להיות אלופי הנדידה! בלב התחרות: הגדרת כמה שיותר מיני ציפורים בדרום הארץ, מבאר שבע ועד אילת, והזנתם לאתר ייעודי מקוון. מטרת התחרות: גיוס פעילים לפרויקטים בינלאומיים לשימור ציפורים נודדות.
אחד האירועים המכוננים במיקומה של מדינת ישראל כמעצמת צפרות קשור בשמירה על קינון קיר של עיט זהוב במנזר כרמיזן, סמוך לבית ספר שדה הר גילה. השנה שנת 1979, אלפי מטיילים באו לצפות בקינון ומאות מתנדבים שמרו עליו. שלוש שנים נשמר הקינון, עד שהוקמה שכונת גילה בשנת 1981. רעש הטרקטורים ועבודת העפר הבריחו את המקננים. גחלת זו הציתה את הקמת מרכז הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע, שבשלו נהיה תחום הצפרות בישראל ובעולם לתחום מרכזי בשמירת הטבע – באמצעות מרכזי צפרות אזוריים ובאמצעות קיום פעילויות ופרויקטים ברחבי הארץ.
במרכז הצפרות כיום, עובדים צפרים ישראלים ומאות מתנדבים מהארץ ומהעולם הפועלים בו לאורך כל השנה. מרכז הצפרות היה לארגון חשוב ומרכזי העוסק בשמירת טבע, במחקר, בחינוך ובתיירות אקולוגית.
בחגיגות השישים למדינת ישראל, זכתה הדוכיפת בתואר הנחשק "הציפור הלאומית של ישראל". את פרויקט "הציפור הלאומית" הובילו החברה להגנת הטבע, מרכז הצפרות הישראלי, המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון, המשרד להגנת הסביבה, משרד החינוך וצה"ל. הוצעו ציפורים מספר כמועמדות לתואר הציפור הלאומית של ישראל, ביניהן הבולבול הממושקף, שלדג לבן החזה, חוחית, סיקסק, נשר מקראי, צופית, תנשמת לבנה, פשוש ובז אדום. כשהמתמודדים חזקים כל כך – כמו למשל הסיקסק והבולבול הממושקף, שהם בעלי אופי ישראלי מאוד, וכמו מלך העופות הנשר המקראי בכבודו ובעצמו – הקרב היה צמוד מאוד.
הפרויקט הוגדר כפרויקט לאומי, ערכי וחינוכי, המבקש להטמיע בציבור הרחב סט של ערכים חינוכיים של שמירת ערכי הטבע של ישראל, בהתמקדות בציפורים. קמפיין הצלת פרחי הבר, שהובילה החברה להגנת הטבע בשנות השישים, היה מודל לחיקוי בקמפיין הציפור הלאומית.
נקבעו קריטריונים לבחירת המועמדות לציפור הלאומית:
- ציפור המאפיינת את ישראל ואת הישראלים
- ציפור המקננת בארץ
- ציפור צבעונית
- ציפור בעלת יכולת שיר
- הציפור המופיעה במקורותינו
- ציפור נדירה או נפוצה בישראל
- ציפור בעלת מעמד בהיבט גלובלי
בשנת 2008 , התקיימה הצבעה של הציבור הרחב. הציפורים המועמדות להצבעה היו בולבול צהוב שת, דוכיפת מצויה, שלדג לבן חזה, חוחית, נשר מקראי, סיקסק, בז אדום, תנשמת מצויה, צופית בוהקת ופשוש. הצבעות התקיימו גם במערכת החינוך ובצה"ל, וב-29 במאי 2008, הכריז נשיא המדינה שמעון פרס על הדוכיפת כציפור הלאומית.
אז מה מיוחד בדוכיפת?
תמצאו אותה במדשאות גדולות ומושקות, מנקרת באדמה ומוצאת זחלים של חרקים, תולעים, חיפושיות ולפעמים גם זוחלים קטנים. בשטחים פתוחים, בשדות, בגינות נוי, במטעים ובפארקים עירוניים תזהו אותה על פי הציצית המוכרת שעל ראשה – במיוחד בזמן נחיתה, אז הדוכיפת פורשת אותה במלוא תפארתה. הכנפיים שלה רחבות ועגולות ובעלות דגם שחור ולבן נאה. גם הזנב שחור ובו פס לבן.
הצעירים דומים לבוגרים, אך צבעם דהוי יותר. סגנון מעופה של הדוכיפת הוא מרפרף. כלומר: תנועת הכנפיים אינה אחידה – היא נחלשת ומתגברת לסירוגין, נראית כאילו אינה בטוחה בעצמה. המעוף גלי ונמוך, ובכלל הדוכיפת מעדיפה להלך על הקרקע.
הקולות שמשמיעה הדוכיפת נתנו לה את שמה בערבית: הודהוד.
בישראל הדוכיפת יציבה ומקייצת (שוהה בעונת הקיץ) בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה, חולפת וחורפת (שוהה לאורך עונת החורף) ברוב חלקי הארץ. מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת, עם הגידול בחקלאות ובהתיישבות, התפשטו אזורי הקינון למקומות רבים בישראל.
הדוכיפת היא ציפור טריטוריאלית, החיה לרוב ביחידות או בזוגות. את הקן הדוכיפת בונה בגזעי עצים, בסדקים בקירות אבן, בצינורות בולטים ובעליות גג מתחת לרעפים. הדוכיפת, כאמור, בוחרת לעיתים מקומות קינון מפוקפקים במקצת. אם אחד מבני הזוג מתקרב אל הקן וחש, למשל, שמישהו עוקב אחריו, או שהסכנה קרובה כבר אל פתח הקן, הוא יקפא על מקומו ולא יעז להסגיר את מיקום הקן גם אם יצטרך להיעדר מהקן זמן רב. אם הקן והגוזלים שבו נחשפו לעיני טורף, הם לא יישארו אדישים, אלא ישמיעו קול לחישה ויכבדו את ה"אורח" בנוזל מצחין שאותו הם מפרישים מבלוטות שומן. הגוזלים ישמחו לערב בהתקפה-הגנה המצחינה גם הפרשה מעוכלת למחצה. גם בלוטת השומן שבגופה של הנקבה משנה את ייעודה בתקופת הקינון ומשמשת לייצור נוזל מצחין ביותר. לסיכום, קן הדוכיפת הוא פצצת סירחון הדוחה חתולים ושאר אורחים לא רצויים.
הדוכיפת מוזכרת בתנ"ך עם העופות הטמאים: "ואת החסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת" (ויקרא יא, יט). מקומות הקינון האפלים, קולות הלחישה של הגוזלים והצחנה שעולה מן הקן עוררו את סקרנותם של בני האדם. חז"ל קבעו שהדוכיפת הופקדה לשמור בקינה הריחני על השמיר – אבן חזקה וקשיחה שבעזרתה ביקע שלמה המלך את אבני בית המקדש.
קיימת סברה ששמה של הדוכיפת ניתן לה על שם הדו-כיפה שבראשה – הציצית הכפולה הנראית בצללית שלה. בשפה הכורדית, נקראת הדוכיפת דו-ניקל, שפירושו מקור כפול – על שם אותה צללית. אחד השמות הקדומים של הדוכיפת הוא תרנגולא ברא, כלומר: תרנגול בר. דיכ-פת פירושו תרנגול בר באחת השפות ההודיות.