חזרה למאגר הכתבות
דרך הפנתרים השחורי
מנה חלפון, מפקח רשותי מינהל חברה ונוער ירושלים
בחודש סיוון האחרון, חנך ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, שלט רחוב בשכונת מוסררה. שם הרחוב "דרך הפנתרים השחורים". משה ליאון אמר בנאום חנוכת השלט: "הפנתרים השחורים הם חלק בלתי נפרד ממורשתה של עיר הבירה ירושלים. בפועלם, הם העלו לסדר היום הציבורי סוגיות חברתיות בוערות וגרמו לשינוי של ממש בחברה הישראלית. עשרות שנים לאחר מכן, מוקירה העיר ירושלים את פועלם ומנציחה את מעשיהם לדורות הבאים." כדי להבין מיהם הפנתרים השחורים ומהי הדרך שפרצו, נצא לסיור בשכונה המרתקת מוסררה.
את סיורנו נתחיל ברחוב שבטי ישראל, ליד מרכז בית קנדה. מן הרחבה נוכל לראות את גגות הרעפים המאפיינים את בתיה המקוריים של השכונה. מוסררה נבנתה בעשור האחרון של המאה ה-19 כשכונת יוקרה ערבית למוסלמים ולנוצרים שעזבו את העיר העתיקה לטובת בניית בתים מפוארים ורחבי ידיים. בניית בתי פאר לא הייתה ייחודית למוסררה, ואפשר לראות בתים כאלה בשכונות נוספות, כגון בקעה וקטמון.
בשכונה התגוררו אישי ציבור כמוסא אל עלמי (ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית) ועראף אל עראף(איש ציבור ערבי) לצד סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. מלחמת העצמאות והקרבות בין כוחות ההגנה וצה"ל ללגיון הערבי גבו מהשכונה מחיר כבד. בתי הפאר נהרסו בחילופי האש הכבדים, ותושבי השכונה עזבו לחלק הירדני של העיר. אל הבתים הנטושים, הצמודים לקו הגבול העירוני, הובאו עולים חדשים, תחילה מרומניה ומעיראק ובהמשך בעיקר ממרוקו. המתיישבים החדשים סבלו מתשתית רעועה וכמעט לא קיימת (ביוב זרם ברחובות) ומהזנחה חינוכית ותרבותית.
נמשיך לאורך רחוב שבטי ישראל ונפנה ימינה (מזרחה) לרחוב הלני המלכה. נוכל להתרשם מיפי הבתים ומן הסגנון האדריכלי המזרחי המאפיין אותם. משמאל נבחין בכנסיית סנט פאול. את הכנסייה בנה קונרד שיק, האדריכל הגרמני המפורסם, עוד טרם בניית השכונה. נפנה ימינה לרחוב חולדה הנביאה (נכון יותר: סמטת חולדה הנביאה). גם רחוב נפלא זה מאפשר לנו הצצה לחלונות ולדלתות המסוגננים של הבנייה הערבית.
נצא לרחוב דניאל ונגיע לרחבה הציבורית שמול בית החלונות. ברחבה זו נספר על הקושי של תושבי מוסררה. הבנים בשכונה נאלצו ללמוד בבית הספר היחיד לבנים שהיה בה. בית הספר היה שייך לזרם החינוך החרדי והיה זר באופיו למסורת של בני השכונה. הלימודים התנהלו כך שילדי השכונה בחרו לעזוב את המסגרת הלימודית כבר בגילים צעירים מאוד, תשע-עשר, ולצאת לעבוד בעבודות כפיים מזדמנות. בשל העדר פעילות חינוכית כדוגמת חוגים או תנועות נוער, מצאו עצמם ילדי השכונה משוטטים לכיוון מרכז העיר ירושלים. שם נעצרו – לעיתים על לא עוול בכפם ולעיתים על עבירות שונות ומשונות. מכאן הדרך לעולם העברייני הייתה קצרה. בנות השכונה למדו במוסדות שהכשירו אותן לעבודה מקצועית, אולם נאלצו (בלחץ המשפחה) להינשא בגילאים מוקדמים ולהקים משפחה. המצב הכלכלי של משפחות השכונה היה בכי רע, העוני הלך וגבר במיוחד בשנות המיתון הכלכלי: 1966-1965.
תוצאות מלחמת ששת הימים, איחוד ירושלים והרחקת קו הגבול מהשכונה הביאו אליה שקט ביטחוני. תושבי השכונה קיוו ששינויים אלו יביאו לשיפור בתנאי החיים ובמצב הכלכלי בשכונה, אולם השיפור איחר להגיע. בירושלים נבנו שכונות חדשות לעולים מארצות רווחה, ובשכונת מוסררה לא חל שיפור בתנאים הכלכליים, הפיזיים והחברתיים. רגשות קיפוח עלו וצפו על פני השטח.
נמשיך מבית החלונות לרחוב בע"ח, נפנה שמאלה לרחוב משמרות הכהונה ונמשיך עד לתחתית הרחוב. הגענו לנקודה הנמוכה ביותר במוסררה – פיזית וגם מטפורית. פה, ברחוב משמרות הכהונה, התגוררו לא מעט מאותם צעירים שהחליטו בחורף 1971 להקים זעקה חברתית. בפברואר 1971, הודבקו בשכונה כרוזים שקראו "די לאפליה ודי לקיפוח"; "מפגינים על זכותנו להתקיים כמו כל אזרח במדינה". בשלושה במרס 1971, בשעה שלוש בצוהריים, יצאה הפגנה של צעירים ממוסררה לעבר בניין העירייה הסמוך. ההפגנה המשיכה לכיכר ציון, שם בלמה אותה המשטרה. מספר רב של עיתונאים הגיעו לסקר את ההפגנה. הצעירים ממוסררה בחרו לקבוצתם את השם "הפנתרים השחורים", כשמה של קבוצה מהפכנית אפרו-אמריקאית שפעלה בארצות הברית בסוף שנות השישים.
גולדה מאיר, ראש הממשלה באותן שנים, חששה מחיבור בין הקבוצה האמריקאית, שהייתה אנטי ציונית, ובין צעירי מוסררה ולכן ביקשה ממנהיגי המחאה להגיע ללשכתה לשיחה. בפגישה שקיימה גולדה ב-13 באפריל 1971, נכחו ראש הממשלה והשרים יגאל אלון (חינוך) ומשה חזני (רווחה). מקבוצת הפנתרים השחורים הגיעו יעקב אלבז, רמי מרציאנו, סעדיה מרציאנו, יעקב אלבז, דוד לוי וראובן אברג'יל. בשיחה – שהפרוטוקול המלא שלה מצוי ברשת – אמר ראובן אברג'יל: "אני רוצה לומר שמאז הקמנו את הצעקה מוכרת לכם הבעיה, אבל היא מוכרת מזמן. אלא שערים לה יותר מאז הקמנו את הצעקה. כולם יודעים שקיים בארץ פער כלכלי וחברתי, וכל אחד אומר זאת בצורה שמוצא לנכון." בהמשך, ציינו מנהיגי המחאה את תחושות הקיפוח שלטענתם חוו מהממסד. לאחר הפגישה, המשיכו הפנתרים בסדרה של פעולות. פעולות אלו העלו את שאלת השוויון החברתי לסדר היום במדינה. הפנתרים קיימו מפגשי סטודנטים, עצרות והפגנות, ופעילותם המשיכה אל השדה הפוליטי. בבחירות של שנת 1973, התמודדו שתי רשימות נפרדות של הפנתרים השחורים לכנסת (שתיהן לא עברו את אחוז החסימה). לאחר הבחירות של שנת 1977, כבר היו שני חברי כנסת ממוסררה בבית הנבחרים: צ'רלי ביטון ברשימת חד"ש וסעדיה מרציאנו ברשימת של"י. דרכם של הפנתרים החלה בסמטות שכונת מוסררה והגיעה אל מרכז הפוליטיקה בישראל.
נשוב אל רחוב הע"ח. מימיננו רחוב דרך הפנתרים השחורים. כאן, ליד השלט, נוכל לסכם ולומר כי סיפורה של המחאה שנולדה בשכונת מוסררה ותחושות עוול וקיפוח מוסיפות להדהד גם היום בשיח הציבורי בישראל. אנו, כמחנכים וכמי שאמונים על בניית שיח ערכי ומפייס, צריכים לזכור כי עלינו לחתור לשוויון הזדמנויות ולתחושת צדק חברתי לכול, לכל הפחות בשדה החינוכי שעליו אנו מופקדים. חוסן לאומי הוא תוצר של חוסן חברתי, והמלאכה לבניית חוסן זה טרם הושלמה.
נעלה בדרך הפנתרים השחורים אל רחוב שבטי ישראל ונסיים את הסיור.