חזרה למאגר הכתבות
השבת השחורה או השבת האדומה?
יובל אשוש' מפקח מטה אגף של"ח וידיעת הארץ
כשהתבקשתי לכתוב על חוויותיי כמפונה מביתי בכפר מימון שבעוטף עזה כבר למעלה מ-35 ימים, חשבתי מאיפה להתחיל. ניסיתי להתחבר לדברים שהעליתי על הכתב ממש בתחילת המלחמה, עוד לפני שידענו והבנו את גודל האסון ואת גודל המחדל, כשהתמונה עוד לא הייתה ברורה:
"כותב ומוחק, על מה אכתוב? על הנס שהבן שלי היה אמור להיות במסיבה וניצל, על החג והשבת שכל כך רצינו לחגוג עם ספרי תורה ובסוף חגגנו בבית מול טלוויזיה דולקת, טלפונים, ממ"ד, אזעקות, ירי של מאגים שאתה שומע ממטרים ספורים, ופחד שמעולם לא היה לי שכל רגע נכנסים אלי הביתה מחבלים ופוגעים במשפחה שלי? שאפילו נשק להגנה לשמור על הדבר היקר לך מכל אין לך. אולי אכתוב על האירוע שמטלטל אותי כל רגע שאני חושב על... שנסענו להביא חבר של הבן שלי וחברה שלו שברחו מהמסיבה והגיעו לצומת המושב והבאנו אותם אלינו הביתה? לתאר איך הם נראו והרגישו לא כדאי, חברים טובים שלהם מהשכונה ומהצבא נהרגו מול העניים שלהם ורק במקרה זה לא הם. שלושה ימים אח"כ הוא גויס לצבא, והצטרף לחברים שלו מגולני גדוד 13.
להסתכל איתם בטלוויזיה ולראות חברים שלהם נחטפים, מתים מהמסיבה ולחשוב על הנוער המקסים הזה שמתמודד עם זוועה שאנחנו מכירים משנות ה-40 מתקופת השואה, שבכל טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה הבטיחו לנו לא עוד! אנחנו מדינה חזקה עם צבא החזק בעולם, יש לנו נשק המתקדם בעולם, פצצת אטום, צוללות, יחידות מיוחדות וכו... ובסוף כמה אלפים עם מקלות ואופניים גרמו לנו לאסון כל כך קשה וזוועתי, שעד לרגע זה איני יכול לשאת את הבושה והביזיון.
לראות את הבן השני מפורק כי חברים שלו מהמכינה, מהלימודים, מגדוד 13 נשחטו ונחטפו ועד לרגע זה לא יודעים דבר עליהם. או לכתוב על החברים טובים שלנו מכפר עזה, בארי, נחל עוז, שבכל מקום שאתה בא אומרים לך אתה עוד לא יודע עשירית ממה שבאמת ראית בטלוויזיה. או את הבן השלישי שרק לפני מס חודשים התגייס ליחידה מיוחדת במג"ב שהגיעו אליו הביתה עם רכב של היחידה וגייסו אותו כי קיבלנו הנחייה שאי אפשר לצאת מהבית, מהבית שלי מבצרי מקום שבו משפחתי גדלה מעל 28 שנים אי אפשר לצאת? זה חלום? לצאת לחצר לשבת עם כוס קפה אסור לנו כבר 48 שעות.
לבסוף בחרתי לכתוב על היופי בעם הזה על גיוס למילואים בצורה בלתי רגילה, על מתנדבים ומתנדבות שתורמים, אוספים ציוד, מחלקים מזון, על הצדיקות שבוכות ומתפללות, על שיחות הטלפון והווצאפים שאנו מקבלים מכולם, על ההזמנות להתארח בבתים של חברים מהצבא ומהעבודה וסתם מאזרחים טובים, על כל בקשה שאנשים מבקשים בקבוצות הווצאפ ובשנייה מסייעים ומביאים." (מתוך פוסט שכתבתי ב-9.10.2023)
כעת, לאחר חודש כמפונה במלון לאונרדו בירושלים, כשהשמות והפנים של הנרצחים, הנעדרים, החטופים מתפרסמים, ההיכרות איתם גדולה יותר והכאב עצום. ילדים, חברים, חיילים, שכנים מילדות, תלמידים ותלמידות שלי מהעבר, מורים ומורות שאנו מכירים שנים – נרצחו. כמו שכתוב בספר שמות אחרי המכה העשירית: "ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת".
כבר תקופה די ארוכה שהעצבות אינה מאפשרת לך להרים את הראש. הסיפורים הקשים גורמים לי למרה שחורה, לייאוש. והשאלה היא עד מתי? ומה זה יתרום לנו כעם וכחברה? ואז מבליחה התובנה כי צריך לכנס את הכוחות שלנו ולהסתכל קדימה. ביהדות יש אבלות של שבעה, של חודש, של שנה. יש גם אזכרה וכו', אבל אין אבלות רצופה שאינה נגמרת... היהדות מורה לנו לזכור תמיד את היקר לנו מכול, ועם זה להתקדם, לחיות, לצמוח ולבנות. לפני יותר משמונים שנה, קמנו מהתופת בגרמניה והקמנו מדינה חזקה. אנחנו עם מיוחד בזכות הכוח של החיים. אנחנו צריכים לזכור תמיד מה היו רוצים מאיתנו הנופלים היקרים לנו מכול.
יומיים לאחר השבת השחורה או האדומה – כל אחד יבחר בשם – יצאתי לעשות סיור באזור היישוב כי קיבלתי משימה מחבר טוב מאוד לחפש רכב טויוטה יאריס שהטלפון שבו היה מאוכן לפרדס שקרוב מאוד לביתי. כשנסעתי ראיתי את הזוועות. את הרכבים (ועוד דברים שלא אתאר). מרחוק ראיתי מסוק יסעור שרוף בשטח. שבועיים אחר כך, אילנה דיין תספר בתוכניתה על כוח צנחנים שהגיע מנבי מוסא בדרך לא דרך וניהל קרב כ-800 מטר מהמושב שלנו. פתאום מתחוורת המציאות: גורלנו היה יכול להיות אחר לחלוטין...
תושבי מושב כפר מימון, שבו אני גר עם משפחתי היקרה, קיבלו הנחייה בצו של אלוף לעזוב את הבית. הגענו כקהילה למלון לאונרדו פלאזה בירושלים. צוות המלון נותן מענה לכל בקשה שלנו. תדמיינו לעמכם ילדים קטנים, תינוקות, צעירים, חיילים, זקנים – כולם אוכלים יחד באותם זמנים, עולים יחד במעלית, זקוקים לכביסה, לגיהוץ, מקיימים אירועים: חתונות, בריתות. ולצערי כאשר בן של משפחה מהמושב שנמצאת איתנו פה נהרג בתחילת המלחמה, ישבו במלון שבעה ולפה באו אנשים לנחם... שמחה, צער, צחוק, אכזבה ואף כאב – כולם צריכים להתקיים עכשיו במבנה אחד גדול בין 22 קומות.
הקהילה שלנו מעולה וחזקה. המושב שלנו נמצא באזור מקסים ופורח מאוד, תרתי משמע: גם באנשים וגם בפרחים וביבולים. יש באזור שלנו חקלאות משגשגת, חממות, פרדסים ושאר גידולים, כאן מתקיים פסטיבל דרום אדום המושך מאות אלפי מטיילים בכל שנה. הפסטיבל נולד מרעיון מרוץ הכלניות שהייתי שותף ביצירתו: מרוץ ספורטיבי שהוא למעשה כלי חינוכי המאפשר לעסוק בספורט ואגב כך ללמוד על עוטף עזה, על הנופים, על בעלי החיים ועל האנשים שיש כאן.
עכשיו, במבנה אחד גדול בן 22 קומות, כל חברי הקהילה מתכנסים יחד ומנסים לייצר לנו עשייה יומיומית של חיים מלאים משמעות. הקמנו לנו מוסדות חינוך במלון ומחוץ למלון – בתי ספר, גנים, תינוקייה. צוות של"ח וידיעת הארץ ממחוז ירושלים מסייע בהוצאת סיורים בהתאם להנחיות פיקוד העורף. אנחנו מתנדבים בירושלים, הנוער יוצא להתנדבות חקלאית. עושים הכול כדי לייצר שגרה נורמלית עד כמה שאפשר לצד הכאב והצער.
עכשיו יותר מתמיד, לאחר הטבח הקשה והאכזר הזה וכשאני רואה את המציאות שהצלחנו יחד לייצר פה במלון, ברור לי כמה העם שלנו מיוחד. עם חזק, עם גיבור! היכולת שלנו לאחר אותה שבת של שבעה באוקטובר לראות רק את הטוב שיש בתוכנו, להתאחד יחד דתיים ושאינם דתיים, שמאל וימין, החיבוק הגדול שהציבור עוטף בו את אנשי כוחות הביטחון – כל אלו יעלו את המורל, ואנחנו בסוף ננצח כי אין לנו עם אחר, אין לנו ארץ אחרת. קמנו מהתופת של השואה והקמנו מדינה ואנחנו נקום מהזוועה הזו גם כן חזקים מאוחדים. אין לי ספק שבעזרת השם העוטף ימשיך לפרוח, הילדים שלנו יחזרו לפה וימשיכו להתיישב באזור ולגדל כאן משפחות. יחד נמשיך לבנות ולהיבנות.
הבטחתי לעצמי שבקרוב מאוד נארגן את מרוץ הכלניות הבא וניצור דרום אדום מפריחת כלניות ולא שחור מהרס ומזוועה.