חזרה למאגר הכתבות
טיילת מספרת
חדווה בן סיני היא מדריכה ארצית במטה אגף של"ח וידיעת הארץ.
בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה...
("בלילות הקיץ החמים", דן מינסטר)
בלילות הקיץ החמים, אין יותר מתאים מלהלך לאורך חופי הטיילת התל אביבית המשתרעת מיפו בדרום ועד החוף ההרצלייני בצפון. ואם אפשר לשלב סיפורים היסטוריים החקוקים באבנים לאורך תוואי השיטוט, הרי ההליכה תהיה מיוחדת אף יותר!
בתחילה, כשתכננו את העיר תל אביב וקבעו את שמה אחוזת בית, לא ראו פרנסיה בחוף הים משאב כלכלי ותיירותי. התעניינות באספקט זה של רצועת החוף התעוררה עם הגעת נציגי המנדט הבריטי לארץ ישראל. למעשה, היה החוף מאלנבי וצפונה קרקע נטושה שלא עובדה ולא הושבחה, ומשום כך גם הופקעה מבעליה לבעלות השלטון הבריטי ובהמשך לבעלות מדינת ישראל. עם החכרת קטעי חוף מסוימים בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, החלו בפיתוח תוכניות תיירותיות למישור החוף.
כ-14 קילומטרים של חוף משתרעים מהרצליה בצפון ועד לפאתי בת ים בדרום. על אודות ההיסטוריה של טיילת זו סופר בעל"ה ה-12: כיצד רצועת חוף נהייתה למקום בילוי ופנאי בזכות התושבים שגדשו את המקום בשבתות ובחופשות ובניגוד לתכנון לעטר את החוף במתקני תעשייה ובפסי רכבת.
הפעם נהלך בקטע מסוים של הטיילת ונספר את סיפורן של נקודות, אבנים, הנמצאות בדרך. חלק מהסיפורים מוכרים יותר וחלקם פחות. את שיטוט בין הערביים שלנו נתחיל בתצפית מגן העצמאות: מצפון מזדקרת ארובת רידינג על רקע הכחול של הים, ולמרגלותיה משתרע נמל תל אביב על מסעדותיו, על בתי הקפה שבו ועל נקודות הישיבה אל מול הגלים. נדרים מבטינו לחוף מציצים, הילטון שרתון, ועוד ועוד בואכה העיר העתיקה יפו הנראית אולי למתבונן בה מרחוק כנינווה המקראית.
נחזיר מבטנו אל מורדות הגן המערביים, ומעט צפונה משם נוכל לראות את החוף הנפרד, חוף שרתון. התאריך: 22 באפריל 1963, בנות מסמינר בית יעקב החרדי מבאר יעקב מגיעות לבלות בחוף. חלקן נכנסות למים לראשונה בחייהן. קבוצת הבנות נקלעה למערבולות נחשוליות סמוכות לחוף. תשע מהן מצאו את מותן בטביעה.
בנות הסמינר הגיעו לרחוץ בים לאחר בילוי בפארק הלאומי ברמת גן במהלך יום בילוי מלווה במדריכות מהסמינר. הבנות נכנסו למים בקטע חוף שהיה אסור לרחצה. זמן קצר אחרי כניסתן למים, הן נסחפו במערבולות. שני נערים שנקלעו למקום שמעו את צעקותיהן ונכנסו למים ומשכו חלק מהבנות החוצה, וכך סיפרו: "טיילנו סתם על החוף. לפתע, יצאה מולנו בריצה נערה וצעקה בכל כוחה 'בואו להציל'... לא היו לנו בגדי ים ולא התכוננו להתרחץ, קפצנו לים בבגדים ומסביבנו צפו גופות. ממש גופות, ומכל צד שמענו צעקות מחרידות: 'הצילו, הצילו'... משכנו ומשכנו, בשערות, בבגדים, במה שהיה אפשר לתפוס. הנערות נאחזו בנו כעוגן הצלה. החוף היה רחוק. אולי איזה 40 מטר" (עיתון מעריב, 23.4.1963). מותן של שמונה בנות נקבע זמן קצר אחר כך. 14 בנות ניצלו מטביעה ופונו לבית החולים איכילוב בעיר. נערה אחת הוכרזה נעדרת, וגופתה נפלטה למוחרת לחוף סמוך למתחם תחנת הכוח רידינג בצפון תל אביב.
מרכז אגודת ישראל מינה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון, וראש עיריית תל אביב דאז, מרדכי נמיר, הורה למבקר העירייה לבדוק את הטענות שלפיהן לא היו שלטי אזהרה בקטע החוף שבו הנערות טבעו. רוב הנערות לא ידעו לשחות, והמדריכות שנכנסו איתן לים נעצרו בידי המשטרה ושוחררו בערבות של מנהל הסמינר, רבה של באר יעקב דאז, משה מנחם יעקבזון.
מהגן נרד לכיוון הטיילת. נעצור בסמוך למלון הרודס, במקום שבו הייתה בעבר שכונת הצריפים מחלול, בדיוק בנקודה שבה ספינת המעפילים טייגר היל עלתה על שרטון. אירוע ההעפלה מונצח באבן זיכרון שעליה כתוב: "כאן פרצה לחוף תל אביב בי"ז באלול תרצ"ט (1.9.1939) אוניית המעפילים 'טייגר היל' של ההגנה צבא המדינה שבדך."
אוניית המעפילים הגיעה לארץ ישראל באחד בספטמבר 1939. זו הייתה אוניית קיטור שנבנתה בסקוטלנד בשנת 1887, והמוסד חכר אותה להעלאת פליטים יהודים לארץ ישראל בעלייה ב'. צוות הימאים של האונייה היה יווני. טייגר היל יצאה מרומניה ועל סיפונה 930 פליטים יהודים מרומניה, מפולין ומבולגריה. אין מדובר בשיט תענוגות, אלא בשיט מטלטל, צפוף ודחוק. צוות האונייה ביקש סיוע ותרופות בנמלים שונים, אך נענה בסירוב. לאחר טלטלות בין הגלים במשך כמעט חודש, הגיעה האונייה סמוך לעתלית. כדי לא להסתכן בתפיסתה, הוחלט להעביר מעפילים לספינה קטנה יותר. מעפילים רבים הועברו מהטייגר היל לספינה קטנה יותר בשם פוסידון. אך משזו איבדה יציבותה, הוחזרו המעפילים לספינת האם. הספינה המשיכה מעתלית לנמל ביירות כדי לטעון פחם, ושם העבירו אליה באמצעות סירות הצלה את כל נוסעי הפרוסולה – אוניית מעפילים צ'כית שנתקעה מול חופי ביירות. לאחר העלאתם, הגיע מספר הנוסעים על הטייגר היל לכ-1,400 נפש.
בפעם השנייה שצוות טייגר היל ניסה להוריד את המעפילים מול חופי ארץ ישראל, הפעם מול חוף נבי יונס, הוא נתקל במארב של ספינת משמר בריטית. הבריטים פתחו באש. שניים מנוסעי האונייה נהרגו, ד"ר רוברט שניידר וצבי בינדר, ו-14 מעפילים נפצעו. מפקדת ההגנה החליטה לשים קץ לתלאותיה של הטייגר היל ולהעלותה על שרטון מול חופי תל אביב. באחד בספטמבר, הועלתה טייגר היל על שרטון בחוף תל אביב, מול שכונת מחלול א'. צוות האונייה, שנכונה לו העמדה לדין, הורד במרחק קילומטרים רבים בתוך הים לסירות קטנות. 400 מעפילים העזו לקפוץ אל המים, לשחות אל החוף ולהיטמע בקהל שעמד על החוף. הבריטים תפסו את אלף המעפילים שנותרו על הסיפון וכלאו אותם במחנה צריפין. הם שוחררו בהדרגה על פי הקצאה דלה של סרטיפקטים. שנים רבות אחר כך, היה המתהלך על חוף תל אביב יכול לצפות בשברי האונייה טייגר היל, אך אלו נעלמו משהחלו לעבוד על הקמת המרינה. השברים שימשו יעד לשחיינים ולצוללים.
אם נחליט להמשיך מעט דרומה, נוכל לבקר בגינת לונדון, הנמצאת במפגש הרחובות בוגרשוב והירקון. את הגינה עיצב אדריכל הגנים אברהם קרוון. הוא בחר להתאים את עיצוב הגינה לתנועת הגלים ולחזיתות הבתים הפונות אל הים. גינה זו נהרסה בשל מצוקת חנייה באזור החוף. במקום הוקם חניון, ומעליו הוקם גן חדש המנציח את תולדות הטיילת ואת סיפור ההעפלה. נוכל לקרוא בו על סיפורה של הספינה טייגר היל כמו גם על סיפורה של הספינה פאריטה, שתי ספינות מעפילים שהגיעו לחופי תל אביב בתקופת ההעפלה. המורד שבצידו הצפוני של הגן נקרא מורד טייגר היל. תיאור מסעה של טייגר היל ועגינתה בחוף תל אביב שימש רקע היסטורי לספר נוילנד של אשכול נבו.
כפי שכבר הוזכר, אם חפצים אתם בציון נקודות שיטוט נוספות לאורך החוף, אתם מוזמנים לחזור לכתבה "לכבוד הקיץ שהגיע" שבגיליון על"ה 12.