חזרה למאגר הכתבות
פריחת החרוב והמבחן הרומנטי
מוץ דפני הוא בוטנאי ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס במכון לאבולוציה ובחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה.
סאלח עקל ח'טיב שימש מורה לשל"ח וכיום מורה דרך וחוקר פולקלור צמחי ארץ ישראל.
לקראת ראש השנה, מתחילה להופיע פריחתם של עצי החרוב בריח כבד וחצוף שאי אפשר לטעות בו או להתעלם ממנו. אריאל הירשפלד כתב על פריחת החרוב ועל ריחה העז:
"הכרתי משורר גדול אחד שמשך אותי פעם לשדרות בן מימון בימי הסתיו בכוונה להריח את פריחת החרובים והוא עמד שם, מחייך כולו, מאושר לריח הפנטזיה הגברית שצייר נהר הריח שמילא את הרחוב.
ראיתי לא מעט אנשים שברגע שבו הבחינו בריח של חרוב פורח מעליהם פקחו פתאום עיניים בפליאה וחייכו חיוך מאיר פנים. אישה יקרה אחת אמרה לי פעם, לריח עץ חרוב גדול שפרח ליד ביתה: "אני נבוכה על זה שאני לא נבוכה מכך שאני מכירה את הריח הזה". הוא טוב בעינייך? – שאלתי בטון פולשני קצת. "תראה", היא אמרה, "לא כל מה שקשור בו היה טוב". ולא הוסיפה. אמן אחד, פולני במוצאו, איסטניס גדול ומומחה מופלג בתחום הריחות, המסוגל להבחין אפילו בין ריחות שונים של מים נקיים, היודע לקום ולכבות את הקומקום ברגע שבו מתפשט בחדר ריח המים הרותחים, הסביר פעם, ברצינות גמורה, לחבורה קטנה של ידידים שישבתי בה, שריח החרובים הוא ממשפחת "ריחות הקממבר" ועוד כמה גבינות מאזור נורמנדי, במיוחד סביב העיר פון ל'אבק..." (הירשפד 2011).
ריח חד משמעי זה התפשט והגיע גם לספרו של מאיר שלו "גינת בר" (עמ' 234):
"בזמנו כשגרתי בירושלים, מצאתי עצמי לא אחת הולך או מדווש במעלה רחוב מרכוס בטלביה. חרובים גדולים צומחים משני עבריו של הרחוב הזה, ובחודשי הסתיו נותנים הזכרים, שפריחתם שופעת הרבה יותר מפריחת הנקבות, ריח שאין לטעות בו. לא כל העוברים ושבים מבינים מהיכן כל היופי-חי הזה, ולא אחת ראיתי שם מראה משעשע: עוברים ושבים ועוברות ושבות, פניהם נשואות מעלה והבעות שונות עליהן, כל אחד על פי נסיון חייו ונטיות לבו: מי היה מאמין... מילא בקטמון, אבל אצלנו בטלביה?!".
במקום אחר כתב אותו מחבר: "הדוד מנחם לא סמך על הרוח שתישא את אבקת החרובים אל פרחי החרובות והפרה אותן בעצמו. בסוף הקיץ טיפס על העצים הזכריים, ניער את האבקה הריחנית אל שקים של נייר ומיהר לפזרה בין ענפי הנקבות. בשל כך דבק בו הריח הכבד, המובהק והלא מתפוגג של זרע, שהביך את השכנות, שיעשע את השכנים והטריף את דעתה של אשתו". ("כימים אחדים", עמ' 64).
החרוב סם האהבה
ברפואה העממית הפרסית, פרי החרוב משמש כסם אהבה, להגדלת כמות הזרע ולטיפול בחוסר פוריות של הגבר (Soleinamzadeh et al., 2019:36). מרשם מטורקיה לאותן בעיות הציע לקחת שתיים-שלוש חתיכות מפרי החרוב מדי בוקר במשך שבועיים-שלושה (Tufan et al., 2018:143).
נשים בגדה המערבית נוהגות לאכול אבקה של חרוב לטיפול בבעיות פריון (Jaradat and Zaid, 2019 ). לפי רשימה ששמה "בא לי חרוב" (המופיעה באתר של שמורת נאות קדומים) מסופר כי: "אצל יהודי מרוקו מקובל להרתיח את זרעי החרוב לילה שלם ואז מתקבלת שכבת ג'לטין סמיכה ומתוקה בחלקו העליון של הסיר. את הג'לטין מגישים לבני זוג מיד לאחר החתונה כדי שיהיה להם כוח לירח דבש פורה והג'לטין אמור לעזור גם לפריון האישה."
קשה שלא לקשר בין שימוש בחרוב לפוריות האדם, וזאת בשל ריחה הברור של פריחת החרוב. במאות ה-16 וה-17, התפתחה באירופה תיאוריה של "ריפוי דומה בדומה" (Doctrine of Signatures). עיקרה של תורה זו הוא ברעיון כי יש בכוחם של צמחים הדומים בצבעם, בריחם, בצורתם או בשמם לאיברים, לתסמינים, או למחלות מסוימות לרפא אותן מחלות ולהועיל לאותם איברים. על אף שתיאוריה זו נוסחה רק לפני כמה מאות שנים, שורשי הרעיון הופיעו כבר לפני אלפי שנים בתרבויות עתיקות במקומות שונים על פני כדור הארץ (Dafni and Lev, 2002 למשל: טיפות שנסחטו מפירותיה של ירוקת יריקת החמור צהובת הפרחים שימשו לריפוי צהבת; שערות שולמית כוחן יפה להצמחת השיער ולטיפוחו; עוקץ העקרב, שתפרחתו המעוקלת דומה לעוקץ עקרב, יאה לריפוי עקיצות של שרץ זה; ושורשי הדודא, הדומים לדמות אדם, הרי הם סגולה בדוקה לפרייה ולרבייה (דפני וח'טיב, 2017: 187).
למרבית ההפתעה, הראו מחקרים חדשים שכאשר האכילו עכברים בתמצית שהופקה מפירות החרוב במשך 35 ימים, נמצא שיפור משמעותי באיכות הזרע של העכברים ובכמות הטסטוסטרון שבו (Vafaei, et al., 2018; Soleimanzadeh et al., 2020). כאשר הוסיפו במעבדה תמצית שהוכנה מפירות חרוב לזרע אדם מוקפא, נמצא שיפור משמעותי באיכותו (Faramarzi et al., 2019). אומנם שימוש בחרוב לפוריות גברים מתייחס לפירות ולא לפרחים עזי הריח, אך קל לדמיין כיצד עלה בדעתם של אנשים להשתמש דווקא בחרוב כדי להשיג מטרה ייחודית זו של פוריות, הן של הגבר הן של האישה. רעיון זה הגיע גם לספרה של יהודית רונן "ויסקי של חרובים":
פייבל החל למכור גם קמח חרובים, ששלוימה הרועה טחן מן הפירות שאותם אסף מדי ערב, לאחר שהשיב את פרותיו לשנת לילה. שמועה נפוצה בעת האחרונה באזורנו, כי הקמח מצטיין בסגולותיו הרפואיות ובמיוחד יפה הוא לחיזוק כח הגברא. "אולי בגלל התולעים שנטחנו בו,"... אבל-לא היה בכך כדי לפגוע במוניטין שיצא למוצר החדש מבית – היוצר של רועה הכפר. קמח החרובים, שנחטף במהירות מבלי ששלוימה צריך היה להשקיע מאמץ כלשהו בקידום מכירותיו, הגיע לבתי הכפר בעיתוי מושלם, בשעה שנתברר מעל כל ספק כי הגויאבות האדומות שעוררו בזמנו חלומות כחולים, אכזבו. (עמ' 128)
האמת שמאחורי ריח פרחי החרוב ציורית פחות. אומנם חומר שנקרא קדוורין מצוי בפירות החרוב בכמות מזערית (Farag et al, 2019:678), אך אינו נמצא בפרחיו. בדיקה שנעשתה בפרחי חרוב העלתה שנמצאו בהם לא פחות משלושים תרכובות, ואף אחת מהן אינה מקבוצת החומרים שהקדוורין נמנה עליה. כן נמצא שאין הבדל בהרכב הכימי של הריחות בין פרחי הזכר לבין פרחי הנקבה.
ריחו הכבד של החרוב לא נפקד בשירה העברית. "אנחנו כלים / וכל שישאר / מן הזרע / הוא ריחו בחרוב" (יורם בן-מאיר, תולדות, "חלום של שחרית", עמ' 156). ריח החרוב הכבד, החוזר בכל סתיו (עונה נדירה לפריחת עצי הארץ), אינו מרפה מהזכיר את מחזור הרבייה של האדם. אנחנו זמניים וצריכים להתרבות בכל דור, ואילו החרוב נצחי ומחדש בריחו את זרענו הכלה איתנו.
חיים גורי השאיר את פיענוח חידת ריח החרוב לקורא עצמו: "חרובים בפריחתם ההמומה / ואור רפה. / ארבעה כתלים מעבר העולם. / תלולית חזה שחמחם / עולה נושם, / פטמות אובדות בעלטה / מעבר והרחק" (בדרך, "השירים", עמ' 117). ריח החרובים המסעיר ועתיר האסוציאציות מפרש לנו את המתרחש בין ארבעה כתלים. כאשר האור רפה והחזה עולה ונושם, ריח החרוב כבד וחד משמעי.
כאשר עוסקים בריחות פרחים, מדברים לרוב על ריחות מתוקים שנועדו למשוך את המאביקים אל הפרחים לצורך שירותי האבקה. בני אדם נהנים מקסם ריח זה להנאתם ולהנעתם של אהוביהם. מה רבים שירי האהבה המתרפקים על מתיקות ריחות הפרחים ועל נפלאות האהבה. לעיתים רחוקות אנחנו נתקלים בפרחים בעלי ריח לא נעים. אך מעטים ביותר הצמחים שריחם הכבד מכריז על קיומם בהתרסה כזו שאינה מאפשרת לנו להתעלם מהם. דומה שאין שום צמח בארץ כדוגמת החרוב, שריח פרחיו מעורר תגובות נמרצות אצל בני אדם, שלא לדבר על המסרים ועל האסוציאציות הנלווים אליהן. לפיכך, אין זה מתמיה שריח פריחת החרוב חדר אל הפולקלור, אל הרפואה העממית, אל הספרות ואל השירה. המדע, כדרכו, משתרך בעצלתיים אחרי שובל השימושים, הסיפורים וההרגשות. לעיתים הוא מפריכם ולעיתים הוא מפתיע אותנו במסקנותיו המאששות את האמונות העממיות ומוכיחות שאלו נשענות על בסיס אמיתי.