חזרה למאגר הכתבות
רשמים ממרכזי המפונים
חגית שגב, מנחה ומורה לשל"ח במחוז תל אביב. סייע בכתיבה: רועי שמיר, חבר מטה אגף של"ח וידיעת הארץ
לאחר האסון שפקד את המדינה ביום שבת השבעה באוקטובר, החל תהליך פינוי של תושבים ושל משפחות למלונות במרכז הארץ שהוסבו לתפקד כמרכזי קליטה למפונים. היו שהגיעו מקיבוצים ומושבים, היו שהגיעו מערים, היו שעזבו עצמאית, ויש שפונו בצורה מאורגנת. הימים הראשונים של קליטת המפונים במרכזים אלו התאפיינו בארגון לקוי. גופים שונים, כגון: העירייה, פיקוד העורף, משרדי ממשלה ותנועות נוער, הציבו בעלי תפקידים מטעמם במרכזים כדי שיארגנו וינהלו את המרכז. קושי בהגדרת אחראים מקצועיים ובעלי תפקידים וחוסר הוודאות הקשו בתחילה את הפעלת המרכז. בחוסר הבהירות של ימים ראשונים אלו, התבקשתי לשמש אחראית על מרכז מפונים בנתניה. בלי להסס הסכמתי לבקשה, וכך עמדתי לבלות את שלושת השבועות הבאים כאחראית מרכז פינוי.
כדי לסייע לי בעבודתי השוטפת, צורפתי לכמה קבוצות ווטסאפ העוסקות בנושא קליטת מפונים במחוז תל אביב. בכל שעה קיבלתי הודעה לטלפון שצורפתי לקבוצה נוספת, כגון: "חמ"ל מרכזי קליטה מפונים"; "מרכזי קליטה נתניה"; "חלוקת מחשבים משרד החינוך"; "קבוצת מנהלים מרכזי קליטה"; "חמ"ל עיריית נתניה"; "חמ"ל מינהל חברה ונוער". אין ספור קבוצות. הכניסה לכל קבוצה לוותה בשיחת טלפון מאת אחראי הקבוצה, שביקש לקבל נתונים ומספרים ולמלא טבלות אקסל שונות. בסיום השיחה, התבקשתי תמיד לשמור את מספר המתקשר "ולא להסס לעשות שימוש במספר". לרוב גם הובטח לי חגיגית ש"ניפגש הערב בזום להעביר את כל הפרטים".
עוד רבות ייכתב ויסופר וייחקר בנוגע למרכזי המפונים ולתהליכי הקליטה והתפקוד של המערכת הציבורית בזמנים קשים אלו. בינתיים, אבקש בכתבה זו לספר את חוויותיי כמי שהייתה אחראית מתכללת על מרכז המפונים במלון רמדה בנתניה מטעם משרד החינוך.
מהיכן מתחילים
כשהגעתי למלון לראשונה, הצגתי עצמי בפני פקידת הקבלה כאחראית מטעם משרד החינוך. הפקידה הפנתה אותי לקומה מינוס אחת – עמדתי לבלות שם את מרבית זמני בחודש הקרוב. הקומה המתה ילדים בגילאים שונים שהסתובבו הלוך וחזור. בחדר משחקים קטן שרר בלגן: ספרים זרוקים, חתיכות לגו ופאזל מפוזרות ומשחקי קופסה שנעזבו באמצע המשחק. באולם המרכזי התקיימו שלוש הפעלות במקביל: מתנדבת נתנה שירותי פדיקור לנשים; קוסם הופיע בפני קבוצת ילדים, ואלו נכנסו ויצאו ללא הפסקה; קבוצת מתנדבים מתנועת נוער עשו כמיטב יכולתם בהפעלת ילדים במשחקי חברה. כל אחד מהמפעילים ניסה להתגבר בקולו על ההמולה שבאולם. אירע מזלי והגעתי סמוך לשעת ארוחת הצוהריים, ומתנדבים פרקו ארגזים של כריכים לשולחן בכניסה לאולם. ילדים ומבוגרים מיהרו לקחת לעצמם כריך, ועד מהרה עלה פח האשפה הקטן שבכניסה לאולם על גדותיו משפע העטיפות הריקות והכריכים האכולים למחצה.
ניגשתי לחפש אנשי קשר ואחראים. הכרתי שתי דמויות מפתח: מתכללת הפעילות מטעם המלון ומתכללת הפעילות מטעם העירייה. ערכתי איתן שיחת היכרות קצרה ולמדתי כי אני אמורה לגלות בעצמי מהם הצרכים הקיימים בשטח ולפעול להשגתם.
נתחיל בגן הילדים
כבר בימים הראשונים לשהותי במרכז, בסיוע חיילים מחיל חינוך, סידרנו ומיינו רבות מהתרומות שהגיעו והחלנו לראות ניצנים של סדר. שיחות עם קהילת המפונים עזרו לי להבין מהם הצרכים הנדרשים וכי הדבר הראשון שעליי לקדם הוא פתיחת גן ילדים.
פרסום בדף הפייסבוק הפרטי הפגיש ביני לבין לילי, גננת מנתניה שיצאה לגמלאות וביקשה לבוא לעזור. השלב הבא היה מציאת מקום להפעלת הגן. המקום נמצא רק בבוקר שבו הגן היה אמור להיפתח. רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות, ניאותו מנהלי המלון להקצות לנו חדר קטן לפעילות. קבוצת החיילים ואני הוצאנו את כל החפצים שהיו בחדר וסידרנו אותו במטרה להשרות בו אווירה של גן ילדים. כעת כל שנותר לעשות היה להזמין את הילדים להיכנס. לראשונה מאז הגעתי למרכז, נאלצתי לפקח ולעמוד בקשיחות על המשמר, לא לאפשר להורים ולאחים להיכנס ולצאת ללא הפסקה ולהתעקש על מסגרת יציבה. המדיניות הקשוחה הניבה תוצאות חיוביות. כבר למוחרת, הצלחנו לקיים שגרת פעילות של גן ילדים בין השעות עשר לשתיים בהובלת גננת מקצועית ובתמיכת מורים חיילים. ההורים שלחו את ילדיהם לגן, המתינו בחוץ ואפשרו לגן לפעול.
לאחר גן הילדים, הגיע זמן בית הספר
לאחר שעלה בידי להקים מסגרת מתפקדת של גן ילדים, התפניתי לפעולה הבאה: הקמת בית ספר. העליתי בקשה לסיוע במציאת מורים מתנדבים בקבוצות הווטסאפ הרבות שצורפתי אליהן. רבים אחלו לי בהצלחה, אך לא עלה בידם לסייע. הבנתי שעליי למצוא מורים בעצמי. פניתי אל מכללת וינגייט. פנייה זו הולידה שילוב סטודנטים להוראה בהתנדבות במסגרת קבועה. הודעתי למלון שעלינו למצוא מקום לטובת בית ספר, ולבסוף נמצא לנו פתרון: סגירת חלק מהחלל של האולם המרכזי. קראתי לקבוצה החדשה בשם חווידע, וערכנו חלוקה לשתי שכבות גיל: שכבת כיתות א'-ג' ושכבת כיתות ד'-ו'. בכל קבוצה היו כעשרים ילדים. בזמן שקבוצה אחת ערכה פעילויות הפגה וספורט בחצר בית המלון, למדה הקבוצה השנייה נושאי העשרה. לאחר מכן, התחלפו הקבוצות. בית ספר חווידע פעל במקביל לשעות הפעילות של הגן, וההפעלה של שתי המסגרות הללו תרמה ליצירת ארגון וסדר יום לילדים ולהורים.
ועכשיו לקטנטנים
צורך נוסף שעלה בשיח עם המפונים היה יצירת מסגרת לפעוטות ולתינוקות. בירור ראשוני שערכתי עם קבוצות המפונים העלה כי זהו צורך חשוב וכי המשפחות משוועות למסגרת לגיל הרך. התחלתי בחיפושים אחר מטפלת ואחר כוח אדם מיומן מספיק לטיפול בפעוטות. במקביל, קיימתי התייעצויות עם צוות המלון להקצאת חלל לפעוטון. המלון היה בתפוסה הרבה מעל האפשרי, וגם כאן עמד לפתחנו אתגר. בשלב זה, ביליתי במרכז הקליטה קרוב לחודש, ולכן שלבי הקמת הפעוטון התקיימו במקביל לחפיפה שערכתי למדריכה מחוזית אשר הגיעה להחליף אותי במרכז. היא זו אשר תקדם את הקמת הפעוטון.
השהות במקום והתפקיד שהוצבתי בו דרשו ממני כל העת להיות יצירתית, להתגבר על אתגרים, לאתר צרכים, ליזום ולחשוב מחוץ לקופסה. שמחתי שעלה בידי לייצר שגרה של פתרונות למידה בגן ובבית הספר שהקמנו. בכל יום הגיעו משפחות חדשות אשר היו צריכות להסתגל לנהלים ולכללים שקבעתי בנוגע לשגרת גן הילדים ובית הספר. לרשותי עמד כוח אדם של מתנדבים, עמוסים ברצון טוב, אך לא בהכרח ביכולות ביצוע ובהתאמה לצרכים הנדרשים. במקביל לכל אלו, הגיעו תדיר ולרוב ללא תיאום מראש משלחות של בעלי תפקידים ממשרד החינוך, מפיקוד העורף ומהעירייה וגורמים נוספים שביקשו להתרשם מהעשייה ולקבל טבלת נתונים נוספת בהקדם האפשרי.
לאחר חודש של עבודה במרכז, שוחררתי מהתפקיד והתפניתי למשימותיי השוטפות כמנחה מחוזית באגף של"ח וידיעת הארץ במחוז תל אביב. אני נושאת עימי כל יום את כאבם של המשפחות הרבות שפגשתי ואת סיפורם, מתפללת לשלום החטופים ומייחלת לימים שקטים ורגועים.