חזרה למאגר הכתבות
דשא, עשב וירוקים אחרים
ד"ר שרה'לה אורן, מדריכה בכירה בנאות קדומים
ארץ ישראל מתאפיינת בקיץ ארוך, יבש וחם. ימי הגשמים מרוכזים במספר מצומצם של חודשים (דצמבר-פברואר). עם צאת בני ישראל ממצרים, ניתן להם מידע על מקור המים בארץ: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא).
הגשמים יוצרים מהפך בולט בנוף הארץ, והוא מתכסה מרבד ירוק מצפון ועד מדבר. מרבד זה מקבל חשיבות כלכלית נוכח העובדה כי בימי החורף אין צומח בארץ ולו אחד מפירות שבעת המינים – סל המזונות העיקרי של יושב הארץ. אומנם ישנם פירות שיובשו, כדבלים, צימוקים, תמרים, חיטה ויין, ואת הירק הטרי, הן לאדם הן לבהמה, מצאו אבותינו בטבע, כפי שמצוטט בפרשייה שבמזוזה ובתפילין: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ" (דברים יא, טו).
לאחר אכילת פרי עץ הדעת בגן העדן, קיבל אדם עונש: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יז-יח). במילים אחרות, נאמר לאדם כי עליו ללקט את מזונו מירק, עשב, השדה. חז"ל התערבו בסיפור ואמרו כי אדם מרד בציווי זה שכן הרגיש שמשום היותו נזר הבריאה, שזכה גם בכבוד להעניק שמות לבעלי החיים, יש בעונש זה פחיתות כבוד: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?" (פסחים קיח ע"א). על פי מדרש זה, קיבל הקדוש ברוך הוא את טענתו של אדם שאין זה נאה שאדם ובהמה יאכלו מזון זהה (באבוס אחד), ואז העניק האל לאדם לחם כמאכל מרכזי, עובדה שהניחה את דעתו: "כיון שאמר לו 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' – נתקררה דעתו" (שם).
השוואה בין הסיפור הכתוב בבראשית לבין המחקר הארכיאולוגי של תולדות האדם מלמדת על זהות בין שני המקורות. על פי המחקר, תפקד האדם בתחילה כצייד לקט ומצא את מזונו בציד ובעשב השדה, כמו שורשים, עלים, פרחים ופירות. בשלב מאוחר יותר (לפני כ-12,000 שנה), במהפכה החקלאית, למד להוציא את לחמו מן האדמה ונהיה ליושב קבע.
כידוע, צמחים הם בסיס חיים חשוב. הם משמשים למאכל, לרפואה, לבעירה, להלבשה, ליצירת צבע ועוד. עובדה זו מקנה תוקף רציני למקומו החשוב של העשב בחיי האדם בארץ ישראל. חשיבותו באה לידי ביטוי בעושר שמות ומונחים המתארים את ירק השדה. בבריאת העולם כונה "דֶּשֶׁא עֵשֶׂב" (בראשית א, יב); בעונש שקיבל אדם לאחר הגירוש מגן עדן – "עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יח); בהיתר אכילת בשר, שניתן לאחר פרשת נוח, מתוארת אכילת בשר "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב" (בראשית ט, ד); ישעיהו הנביא הרחיב את הלקסיקון: "עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת" (מלכים ב, יט, כז), "כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" (ישעיהו מ, ו); משורר תהלים הוסיף: "לָבְשׁוּ כָרִים... וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר" (תהלים סה, יד); שלמה כינה את הירק: "עִשְּׂבוֹת הָרִים" (משלי כז, כה) ועוד. עושר בולט זה של מילים נרדפות מעיד על החשיבות המיוחדת של הירק לחיי האדם.
בשדות ארץ ישראל, נמצא הירק לאורך כשלושה-ארבעה חודשים בשנה. תופעה עוצמתית וקצרה, המתבטאת לא רק בשפע מילים, אלא גם במעמדה כסמל ומשל. במקרא מוזכרים שני סמלים מרכזיים. האחד קשור לאורך חייו הקצרים של האדם בהשוואה לאל הנצחי. האדם, כמו הירק, מופיע במלוא הדרו, אך תפארתו קצרה והוא נעלם ואיננו: "יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ. וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב" (תהלים קב, יא-יג), "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ" (תהלים קג, טו-טז). השני קשור לגורל הרשעים, הבולטים ובוטחים בעצמם ובעוצמתם, אך גורלם נחרץ להיעלמות מהירה – כמו הירק, הצומח ועולה, אך מתייבש ונעלם במהירות: "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן" (תהלים לז, א-ב), "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב ... לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (תהלים צב, ו-ט).
בואו נאחל לכל באי עולם שבחורף זה יטיילו טיול מרגיע ומהנה במרחבים של ירק רענן, כפי שתיאר הנביא ישעיהו במילים: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה" (ישעיהו סו, יד). ובעיקר נאחל ביטחון במרחב שלנו, כמתואר במזמור תהלים בנוגע לרועה המיטבי המוביל את עדריו בְּמִרְעוֹלֵים: "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהלים כג, ב). אמן!