חזרה למאגר הכתבות
בעקבות התחלה חדשה בשבילי העליה לחניתה
ליאור שמש היא מורת דרך, תוכניות חינוכיות, אנ"א
שנה חדשה בפתח, ועימה באות התחלות חדשות וציפיות. התחלות חדשות הן מקור להתרגשות, אך גם לחשש, שכן כל צעד ראשון כרוך בסיכון ובאפשרות ליפול ולהיכשל. בשנים שקדמו להקמת המדינה, כמו גם בשנותיה הראשונות, התמודד היישוב היהודי בארץ ישראל שוב ושוב עם הצורך להקים, לפרוץ דרך, לקבוע עובדות על אף אי הוודאות והסיכונים הכרוכים בכך. כשתוכנית החלוקה התגבשה ברקע, נאלצה הנהגת היישוב לקבל החלטות קשות בנוגע לגורלה של המדינה הצעירה ולגבולותיה. בסיור ביער חניתה (שאורכו כשעתיים), נצעד בעקבות ציון דרך חלוצי וראשון מסוגו: הקמת קיבוץ חניתה.
למרגלות יער חניתה, ממוקם היישוב שלומי ובו אכסניית אנ"א שלומי. היישוב נוסד כעיירת פיתוח בשנות החמישים למגורי עולים מתימן, מיוגוסלביה, ממרוקו ומתוניס, ולאחר מכן גם לעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. הקמת העיירה נועדה לייסד מרכז אזורי לקיבוצים ולמושבים שבסביבה, אבל ההתחלה הייתה לא קלה. בעשורים הראשונים, התעוררו קשיים בפיתוח אזור תעשייה אשר יספק מקומות עבודה ופרנסה לתושבים. אם לא די בכך, סבלו התושבים במשך שנים רבות מהמצב הביטחוני ומהקרבה לגבול לבנון. כיום, לאחר שהמצב בגבול הצפון השתפר משמעותית, שלומי היא מועצה מקומית שלווה ופסטורלית המושכת אליה מטיילים מכל קצוות הארץ לאורך כל השנה. לאלו שמעוניינים להעמיק את היכרותם עם סיפורו של היישוב, מומלץ לצאת לסיור עצמאי בעזרת חוברת משחק שאנ"א שלומי מציעה לאורחיה. הסיור כולל ניווט ומשימות שמשולבים בהן סיפורים על העיירה ועל סביבותיה. המשחק הוא דרך נהדרת להכיר נקודות עניין באזור ואת ההיסטוריה המקומית.
מהיישוב שלומי נעלה צפונה בכביש לחניתה (כביש 8990). כפי שציינו, שלומי הוקמה כדי לשמש מרכז אזורי ומסחרי לקיבוצי הסביבה, והראשון בהם הוא קיבוץ חניתה, הממוקם על הרכס שמורדותיו משתפלים אל עבר שלומי. נטפס בכביש, ואחרי כשני ק"מ נפנה ימינה לפי שילוט ליער חניתה ונמשיך עד לחניון. שם מתחיל סיורנו.
בימי הקמת היישוב חניתה, כשעוד לא נסלל הכביש שבו הגענו, הגישה למקום הייתה בכביש הצפון (899) שמדרום אלינו. כביש זה היה אחד הגורמים המכריעים בתכנון העלייה לחניתה, שהתרחשה בשנות השלושים. הקמת נקודת התיישבות ברכס – התיישבות בהר, באדמה טרשית ולא נגישה, המרוחקת מכבישים ומבודדת מיישובים יהודיים נוספים – נחשבה לציון דרך חלוצי וראשון מסוגו. תכנון העלייה לקרקע נעשה בקפידה ובמחשבה על הסיכונים הרבים שצפויים בדרך. כך, למשל, הוחלט לדחות את הקמת חניתה בנקודה הייעודית, שנמצאה גבוה על הרכס, ולהקים קודם כול אחיזה בנקודה סמוכה יותר לכביש היחיד שהיה באזור באותה תקופה, כביש הצפון. חניתה תחתית הוקמה ממש כאן, באזור החניון שבו אנחנו עומדים, ורק כשבשלו התנאים, הועתק הקיבוץ לנקודה שבה הוא ממוקם היום, במרחק ארבעה ק"מ מכביש הצפון.
בחניון נוכל להתרשם מדגם עץ של חומה ומגדל. בשנות השלושים, נהגתה תוכנית חדשה להתיישבות יהודית בהקמה מהירה של יישובים המוגנים בחומה שבה אשנבי ירי ושבמרכזם מגדל שמירה ובראשו זרקור. גם חניתה הייתה אחד היישובים הללו. וכך, בוקר אחד במרס 1938, הגיעו משאיות עמוסות ציוד ו-400 איש להקים כאן יישוב נוסח חומה ומגדל. עם רדת החשכה, עזבו רוב המקימים את המקום, אך הוחלט להשאיר בו פלוגה של ההגנה שמנתה מאה אנשים מחשש למתקפה ערבית על היישוב החדש. המתקפה אכן התרחשה עוד באותו לילה, ובקרבות נהרגו עשרה לוחמים. שמותם מונצחים על סלע גדול למרגלות המגדל.
נתקדם מעט מערבה לסלע ההנצחה ונגיע למצבה קטנה לזכרו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף סיניגליה. המצבה מספרת עוד פרק בסיפור ההקמה של הקיבוץ. באמצע שנות השלושים, בעקבות המרד הערבי, אסרו שלטונות המנדט הבריטי על יהודים לרכוש קרקעות באזורים שונים. במקביל, בעקבות עליית רעיון חלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית, התגבשה בקרב ההנהגה הציונית דחיפות להקמת אחיזות יהודיות באזור הגליל המערבי – שפרט לנהריה היה כמעט ריק מיישובים יהודיים באותה תקופה. משימת קניית האדמות בגליל הצפוני הוטלה על אליעזר וינשל ועל יוסף סיניגליה. יוסף, עובד קק"ל שעלה לארץ מאיטליה, ניצל את חזותו האיטלקית ואת העובדה שהחזיק ברשותו דרכון איטלקי כדי לרכוש את הקרקעות (כביכול בשביל כנסייה שרצתה להקים מנזר במקום) ולרשום אותן על שם קק"ל. על קרקעות אלו הוקמו חניתה ובהמשך יישובים נוספים.
מהאנדרטה נרד בשביל המסומן בצבע ירוק מערבה במדרון. נעבור כמאה מ' ונגיע לשני ברושים שניטעו להנצחת שני הלוחמים היהודים הראשונים שנהרגו בהתקפה הראשונה על חניתה. נמשיך בעקבות הסימון ונרד ביער המורכב מעצי אורן ומעצי חורש טבעי כמו אלון ואלה. כפי שהזכרנו בהתחלה, אחד האתגרים בהקמת חניתה היה האדמה הטרשית שהקשתה את עיבוד האדמה ואת קיום החקלאות. בשנות הארבעים, החלו אנשי הקיבוץ לנטוע את יער חניתה. בעשורים הבאים, המשיכה קק"ל במלאכה. נטיעת היער הקנתה למרחב את הנוף המוריק. מטרת הייעור באותה תקופה לא הייתה רק רצון לספק צל ונוף ירוק, אלא גם לקבוע עובדות בשטח ולפתח את הקרקעות היהודיות שנרכשו.
נמשיך לצעוד בין עצי היער עד שנגיע למבנה בטון ישן ולידו בריכה ריקה. אחד הקשיים בהתיישבות כאן היה המחסור במים, והינה לפנינו בית הבאר שנקדחה לאחר העלייה לקרקע – והכזיבה. די מהר התברר שאין כאן כמות מספקת של מים. הבאר ננטשה, אך המבנה המבוצר והבריכה נשארו למזכרת.
השביל יורד מהבאר לערוץ נחל קטן. נרד בו עד לשביל המסומן באדום. מכאן נוכל להמשיך לפי הסימון האדום ולהגיע לשביל הצניר שבצידו המזרחי של יער חניתה, ונוכל לפנות ימינה ולטפס במעלה חזרה אל החניון. כשנפנה ימינה אל החניון, נעלה בדרך המכונה "דרך סולינג". סולינג הייתה שיטה נפוצה לסלילת כבישים בתקופת המנדט הבריטי, וכך נסללו דרכים רבות בארץ ישראל. בעוד רוב הדרכים שנסללו כך כבר כוסו מזמן באספלט, כאן השתמר חלק מהדרך שחיברה בין כביש הצפון לנקודת העלייה לקרקע של חניתה, ועדיין אפשר לראות את השימוש באבנים ובחצץ. סלילת דרך זו הייתה חיונית להקמת חניתה כיוון שאפשרה אספקה סדירה של חומרי בנייה, של מזון, של מים ושל כוח אדם, שהיו הכרחיים להתבססות היישוב. כך, למרות התנאים המורכבים וההתחלה המאתגרת, קרם לבסוף רעיון הקמת חניתה עור וגידים והחלום התממש.