חזרה למאגר הכתבות
שביל (מדינת) ישראל
איתי פלינט הוא מורה לשל"ח וידיעת הארץ ומנחה במחוז ירושלים.
יצאנו לדרך, שני חבר'ה פעורים בני 18 שחושבים שהם יודעים הכול ומתחילים לצעוד: הרי דימונה, נחל דימונה, נחל אשלון ואנו בדרכנו לחפש אוצר. השמועות מדברות על כך שאי שם יש מעיין נסתר בתוך המצוק. צריך לעבור דרך פתח מלא במים ולהגיע אל מערה תת קרקעית מלאה במים. יצאנו לדרך מצוידים בתיקים על הגב ובכמות גדולה של מים ובידיעה ברורה: אנחנו אלו שיגיעו, אנחנו אלו שנצלם, אנחנו הכי הכי...
השעות נקפו, הרגליים התעייפו והמים התנדפו, אבל מעיין כנראה יש רק באגדות, והחלום הלך והתפוגג. פתאום ראינו במרחק מאהל בדואי וקשיש יושב ומשענתו בידו בפתח האוהל, מסמן לנו להתקרב אליו. כן? לא? האם אנחנו רואים נכון?
התקרבנו, והכלבים על נביחותיהם ליוו אותנו לאורך הדרך עד לפתח המאהל. עיניים הציצו אלינו מאחורי יריעות האוהל, וילדים קטנטנים התרוצצו סביבנו. ואנחנו? כל רצוננו באותו רגע היה לשבת כמה דקות לנוח. פשוט להתיישב במקום מוצל.
השיחה עם הבדואי הקשיש הלכה והתארכה, הקפה כבר ישב עמוק בבטן, ואנחנו שאלנו אם הם מכירים את המעיין. התשובה, כמובן, הייתה בטח (שלא), ואנחנו קמנו לצאת לדרך מבואסים, אבל מבסוטים ורעננים אחרי המנוחה שנקרתה בדרכנו.
רגע לפני שיצאנו, סיפר לנו הישיש הבדואי על נכדיו המשרתים בצה"ל ועל כך שאת הארץ הוא מכיר עוד מימי הטורקים והבריטים. "שתדעו לכם," אמר, "הארץ הזו לא נראתה ככה. אתם מחפשים מעיין, מים חיים? אתם הבאתם לכאן את המעיין, את הפריחה ואת השגשוג, ותודה על כך."
אומנם תרומתנו הצנועה לארץ הייתה שתיית הקפה המהביל, אבל אמרנו תודה מבוישת, נישקנו את כף ידו המיובלת מעמל וממדבר והמשכנו במסלול. בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, הגענו סוף סוף אל מקום העונה לתיאור. אכן ראינו כמה טיפות שבצבצו בהר, אבל לא היה מעיין ולא נהר, בקושי חמש טיפות לגרון ניחר. המשכנו אל הכביש ותפסנו טרמפים חזרה לדימונה. אמרנו לעצמנו שאולי נגיע שוב בחורף ואז יהיה משהו קצת יותר רטוב.
חלומות לחוד ומציאות לחוד. כעבור 27 שנים הגעתי לאזור שוב, הפעם הגעתי עם מש"צים במהלך כנס חנוכה. בשלב מסוים, אחרי שראינו את פריחת הנרקיסים המהממים בנחל אשלון (אולי רמז לנרקסיזם שידעתי 27 שנים קודם), חתכתי לחפש את המאהל הבדואי שזכרתי מאז. המאהל כבר לא היה שם, בתי העיר דימונה התקרבו אליו יותר מדי, והמאהל נדד כנראה הרחק משם. בכל זאת המשכתי אל המקום, וגם הפעם הבנתי שהאגדה נשארה אגדה ומים אין. אבל הפעם, כשמאות מש"צים צועדים עימי בשביל, הבנתי שאכן את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
בירידה לכיוון ממשית, ראיתי אבן דרך חשובה: אבן שעליה סימון של שביל ישראל. השביל כבר אינו עובר שם, אבל הדרך ממשיכה, ואיתה הצועדים בה אל האור ואל העתיד, צועדים ומוסיפים עוד אבן ועוד נדבך אל התהליך.