חזרה למאגר הכתבות
מותו של מלך ישראל – לא בורחים מאחריות
אייל ניומן הוא מאמן לוחמה בטרור והגנה עצמית, מדריך הישרדות ומנחה סדנאות שטח, כותב ומרצה בתחום ערכים בלחימה ובתנ"ך.
רצה הגורל ובדיוק בשנת השבתון שלי, שהייתי אמור לסיים בה את עבודת הדוקטורט שלי בנושא סיפורי מלחמה ואתיקה במקרא, פרצה מלחמת חרבות ברזל וגויסתי עם רבים מאזרחי ישראל לתקופה שירות מילואים ארוכה. נוכח המציאות של החודשים האחרונים, חשוב לי לציין שבתקופה זאת צפו ועלו לא מעט מהסוגיות המקראיות שעליהן אני כותב. אציג עתה כאן במדור את אחת המעניינות ומעוררות המחשבה שבהן: סיפור נפילת אחאב מלך ישראל במערכה.
אחאב מלך ישראל ידוע במקורות כמי שעשה את הרע בעיני ה'. הוא נחשב לאחד המלכים החוטאים ביותר בתנ"ך, ואף חכמינו בתלמוד ובמדרש כתבו ודרשו על כך. אך במפתיע, סיפור מותו במערכה בעקבות איבוד דם וסירובו לסגת מהמערכה (מלכים א, כב, א-לח) שימש קוד אתי ללוחם.
הסיפור מתחיל בהזמנתו של אחאב מלך ישראל את יהושפט מלך יהודה לצאת איתו למלחמה בארמים כדי להשיב יישובים שהארמים כבשו. זאת לא הייתה המלחמה הראשונה של אחאב בארמים. במקרא מסופר על שלוש מלחמות שאחאב נלחם במלך הארמי שישב בדמשק. הראשונה התרחשה מול בן הדד מלך ארם, ובה נאלץ אחאב להילחם בעוד 32 מלכים גרורים (ואסלים) של מלך ארם שצרו על בירת ישראל (העיר שומרון). כבר בקרב זה, ניכר עוז רוחו של אחאב. הוא ניצל שעת כושר כאשר המלכים חגגו את ניצחונם הקרב וכנראה שתו קצת יותר מדי יין (בסיפור זה, נאמר הפתגם המפורסם "אל יתהלל חוגר כמפתח") ויצא להסתערות בראש 232 פרשים ונחל ניצחון מזהיר מול כוח צבאי עדיף משמעותית. אחאב מוזכר לא רק במקרא, אלא גם בספרות מחוץ לתנ"ך. בכתובת של מלך אשור שנמצאה בחפירה ארכיאולוגית ליד כרח שבמעלה החידקל כעשרים ק"מ דרומית ליארבכר. המצבה מאבן גיר גובהה כ 20 מ' ,נמצאת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון . ביותר ממאה וחמישים שורות נסקרות שש שנותיו הראשונות של שלמנאסר ,מוזכר אחאב הישראלי כאחד מראשי קואליציה אזורית שעצרה את הצבא האשורי בקרב קרקר שהתרחש בשנת 853 לפנה"ס.
לפי הנתונים שבידינו, אפשר לומר שאחאב מלך ישראל היה איש צבא אמיץ ונועז. מנגד, ידועה הביקורת הקשה שזכה לה מאליהו הנביא על פרשת השחיתות של הוצאת נבות היזרעאלי להורג לאחר שהופלל בטענות שקר בידי אשתו של אחאב (המלכה איזבל) במטרה לרשת את חלקת שדהו (סיפור זה הוא המקור למשפט המפורסם "הרצחת וגם ירשת").
כאמור, הרקע לסיפור מותו של אחאב הוא רצונו של אחאב לצאת לקרב מול הארמים כדי להשיב את ערי הגלעד לידי ישראל. הנביא מיכיהו התנבא על מותו של אחאב בקרב, ומנגד על שובם בשלום של ישראל מהקרב. אחאב לא היה מרוצה מהנבואה ופקד לאסור את הנביא עד תום הקרב במטרה לראות אם נבואתו נבואת אמת היא. בהמשך, כשאחאב יצא לקרב ונפגע מחץ תועה של האויב, נראה שהתנבאותו של הנביא מיכיהו הייתה אמת וכי התגשמות המשך דבריו של הנביא תלויה במעשיו של אחאב: אם ייטוש את הקרב ויפנה לקבל טיפול רפואי שיעצור את הדימום או ימשיך להילחם. להלן קטע מתיאור מותו של אחאב בספר מלכים:
"וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ (חייל ארמי)
וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן (בין חיבורי השריון)…
וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם
וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב" (מלכים א, כב, לד-לה).
מהסיפור נראה במפתיע שאחאב לא נרתע מהמוות. על אף שאפשרות דימומו למוות בקרב מתממשת, אחאב בוחר להישאר במערכה עד תומה. מעשה זה של אחאב, החלטתו להישאר מעומד מבלי להיסוג, הוא שהביא למותו במרכבה בקרב. בהחלטה זו, חרץ אחאב את גורלו במו ידיו ואפשר את התגשמות חלקה הראשון של נבואת הנביא מיכיהו. אך מאמציו לעמוד איתן במערכה למרות מצבו הקשה ולהיות "מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" עד הערב, הם שהצליחו למנוע מנוסת בהלה בצבא ישראל והם שאפשרו את עמידת הלוחמים איתן מול האויב הארמי. במעשה הקרבה עצמית, הביא אחאב להתגשמות חלקה השני והחיובי של נבואת מיכיהו על צבא ישראל: "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" (מלכים א, כב, יז).
סיפור מותו של אחאב הוא מפתיע ומעורר התפעלות, במיוחד נוכח דמותו השלילית שזכתה לביקורת קשה מפי נביאי ישראל. מכאן עוצמתו של אחאב. הרי אחאב עשה הרע בעיני האל יותר מכל המלכים שהיו לפניו. בימיו נבנתה העיר הכנענית יריחו, שאותה קילל יהושע בן נון, בימיו נהייתה עבודת הבעל לנפוצה, ועלילותיו של אליהו הנביא, שפעל כנגד מעשי אחאב, הן מהמפורסמות שבמקרא. אך למרות כל מה שנכתב בגנותו, היה אחאב מנהיג ולוחם שלא נטש את המערכה, ובזכותו שב העם בשלום לביתו. נראה שהניגודיות בין דמותו השלילית מאוד לבין התנהגותו המופתית בקרב היא שמעבירה מסר ערכי ודוגמה להתנהגות מופתית גם ללוחמי ישראל היוצאים אל הקרב.
גם חכמי ישראל העריכו את מעשהו האחרון של אחאב, ויש לו התייחסויות רבות בספרות חז"ל. בין השאר, מצוין כי זכה לחיי העולם הבא, למרות שחז"ל הגדירו אותו כאחד משני מלכי ישראל הקשים ביותר (השני הוא ירבעם) שאינם ראויים לעולם הבא (ראו: מועד קטן כח ע"ב; סנהדרין פ"י סוף ה"ב; במדבר רבה נשא, יד, ועוד). עמידתו האיתנה של אחאב מול האויב בהקרבה עצמית, כשטובת הכלל גוברת על טובת היחיד במערכה, היא מסר ערכי לכל לוחם. אפילו מלך רשע, שחטא והחטיא, לא ברח ולא נטש את המערכה כדי לדאוג לטובתו העצמית, אלא נשאר מעומד במרכבה, ובכך זכה להציל את עם ישראל בקרב ואף לשנות את גזרת הנבואה עליו.
יהיו דברים אלו לעילוי נשמת חברנו בכור סויד, מורה לשל"ח (בעברו), שנפל בדרכו לסייע לחבריו מכיתת הכוננות של שלומית שיצאו לסייע ליישוב השכן.