חזרה למאגר הכתבות
כמה מחשבות על מורשת קרב
ירון קרפצ'יק, מורה ומנחה לשל"ח וידיעת הארץ, חבר צוות הפיתוח באגף של"ח.
אנשי חינוך הם גם סוכני זיכרון. אנחנו מביטים אל העבר – אל תופעות, תהליכים, אירועים או מקורות – ומחליטים מה ראוי להעביר לדורות הבאים. זה לא פשוט לברור מתוך עולם עצום של ידע את הדברים שחשוב להביא לכיתה או לשדה, ואנחנו משקיעים מחשבה רבה בניסיון להציג בפני התלמידים תמונה מאוזנת ומעניינת של הסיפור של כולנו. חלק מהסיפור הוא המחיר העצום של חיינו כאן: המלחמות, האבדות והקושי הגדול שבסופו של דבר אפשר ומאפשר עדיין את קיומה של מדינת ישראל.
הארץ הקטנה שלנו זרועה אתרי מורשת קרב ואנדרטות זיכרון. סיפור תקומתה של מדינת ישראל מונצח בספרים, בשירים, באתרי קרבות, באנדרטות ובמוזיאונים השונים של משרד הביטחון הפרושים ברחבי הארץ והמציגים את התפתחות הכוח הצבאי של עם ישראל מאז ראשית הציונות המודרנית. אין כמעט מסלול בארץ שאינו נוגע באנדרטה, במלחמה או בסיפור קרב שהתרחש באזור. ביקור באנדרטות ולימוד המורשת יעצימו את תחושת השייכות של בני הנוער למדינת ישראל ואת מעורבותם בסיפורה של המדינה ויוסיפו ממד של אחריות לפעילות להכרת הארץ ולאהבתה. אנחנו, כמובילי המסעות והטיולים, נדרשים להחליט באיזו מידה אם בכלל נשלב מורשת קרב בטיול שלנו.
במאמר זה לא אעסוק במתודיקה של הדרכת מורשת קרב, אלא בשיקולי הדעת בנוגע לשילובה בטיול. מורשת קרב מוגדרת בדרך כלל כאירוע לחימה שהתרחש בעבר ושכלל גילויי גבורה או תושייה, אך לצורך הדיון אתייחס להדרכה בכל אתר זיכרון הקשור לאירוע צבאי.
שיקול הדעת הראשון העולה בבואנו לשלב מורשת קרב בטיול צריך להיות: לשם מה? מדוע אנחנו צריכים לשלב אזכור של האירוע או של המלחמה ביום הטיול שלנו? האם יש לו קשר רעיוני לנושא הטיול? האם הוא משרת ערך שאנו עוסקים בו כרגע בכיתה או בשדה?
מורשת קרב אינה "כיף". סיפורי קרבות, גם אם הם מספרים על ניצחונות מזהירים, טומנים בחובם הרבה כאב ומעלים רגשות שונים בקרב התלמידים. לכן, נוודא שהנושא אכן רלוונטי למטרות הסיור, לאוכלוסיית היעד ולאופי ההדרכה.
שיקול דעת נוסף עוסק בשאלה מהו המסר שאנו מבקשים להעביר דרך מורשת הקרב.
לפני שנים, הדרכתי כיתה באנדרטה לזכר אסון המסוקים ליד שאר יישוב. היום היה חם, היינו אחרי מסלול ארוך, והכיתה הייתה עייפה ורועשת ולא ממש שיתפה פעולה. תלמידה אחת, שכנראה חשה אמפתיה למצוקתי, פנתה לשאר הכיתה וצעקה: "אנשים מתו פה – תכבדו." השקט שהשתרר בעיקר הביך אותי. הדרישה האוטומטית ליחס של כבוד כי "אנשים מתו פה" נראית לי תמיד שלא במקומה. כבוד אמור להגיע מתוך הערכה למעשים שעשו האנשים ששמותיהם חקוקים באנדרטה ולא בשל עצם מותם. לכן עלינו לחדד לעצמנו ולתלמידים את המסר שאנו מעוניינים להעביר: האם מסר של גבורה ושל רעות לוחמים? האם הבנה ששגרת החיים שלנו נקנתה ונקנית בדם? האם לצורך בחינה של המחיר שאנחנו משלמים? יהיה המסר אשר יהיה, חשוב שמארגני הטיול יקבעו אותו מראש ולא ישאירו את ההחלטה עליו בידיו של מדריך טיולים, המביא מן הסתם את דעותיו ואת האג'נדה שלו בנוגע למה שהתרחש.
דבר נוסף שצריך להביא בחשבון הוא הידע הקודם שיש לתלמידים. נושא מלחמות ישראל כמעט שאינו נלמד במערכת החינוך, ואם רוצים שמורשת הקרבות המוקנית בטיול תהיה יעילה וברורה ולא תישאר ברמת האנקדוטה, יש לספק לתלמידים הקשר ובסיס לנושא. ידע כזה יכול להימסר בשיעור הכנה לטיול ועליו לכלול גם הבהרה של מסגרת הזמן ושל רקע של האירועים שעליהם ידובר בטיול.
הדבר האחרון שיש להביא בחשבון הוא הנושא הפוליטי. קשה לנתק אירועים הקשורים במורשת קרב מאירועים המלווים אותנו לצערנו גם היום. סיפור גבורה של לוחמים בקרב במלחמת העצמאות יכול בקלות לעורר ויכוח פוליטי על התנגשויות בתוך החברה הישראלית ובינה לבין שכניה. במקרים כאלה, יש להשתדל לשמור על שיח מכבד בקבוצה ולא לאפשר לו לגלוש להתלהמות ולביטויי גזענות.
סיפורי מורשת קרב יכולים להיות מקור לתחושות גאווה ושייכות לעם ולמדינה. הם יכולים להיות השראה לגבורה ולעשייה למען האחר. אך באותה מידה הם יכולים להביא לליבוי לאומנות, להצדקה של אלימות ולקידוש המוות על פני החיים. שילוב ראוי של מורשת קרב שנעשה לאחר מחשבה ותכנון יכול להעצים את חוויית הטיול של התלמידים ושל הצוות ולעשותה לערכית ולחינוכית יותר.