חזרה למאגר הכתבות
להדביק באהבת הארץ – "מרור כורך" והקשר הארצישראלי
עינט קרמר היא מנהלת חינוכית בארגון השומר החדש.
"מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוֹ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם... מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מַה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם." (מתוך הגדה של פסח)
בליל הסדר, אנחנו פותחים את הסעודה בכריכה יחד של מצה, מרור וחרוסת. חיבור זה מציג לעומק את המציאות שאנו חווים כאן במלחמה. המרור מסמל את המרירות ואת הקושי שבחיים. לצד המרירות העתיקה של מאות שנות עבדות במצרים, מסמל המרור את מנת הסבל "שבכל דור ודור", והשנה הוא מציין את הכאב של ההתקפה האיומה שחווינו בשבעה באוקטובר, את הקושי ואת הפחד שבשדה הקרב ואת המצוקות שנובעות ישירות מאתגרי המערכה.
המצה, לעומתו, מסמלת את כוח החיים שטמון בנו. המצה המקראית לא תפחה ללחם בגלל החיפזון שבו יצאנו ממצרים ושברנו את מעגל העבדות. זה החיפזון שבו עזבו מאות אלפי אנשים את ביתם ומיהרו להתגייס, ישבו על הרצפה בטיסות לישראל ואמרו "הינני כאן", התארגנו למפעלי סיוע ותמיכה אדירים למען החיילים הלוחמים, למען משפחות המפונים ובמאבק להשבת החטופים. לצד הגיוס לחזיתות אלו, התגייסו מאות אלפי מתנדבים לחקלאות ונרתמו להצלת המשק הישראלי ותוצרתו, ביניהם רבבות תלמידים ומורים במקצוע השל"ח. הם הגיעו לשדות, למטעים ולחממות בכל רחבי ישראל. המצה מציינת את כוח השאיפה לחיים, את החירות ואת השמחה, את ההוצאה של שאיפת החיים מן הכוח אל הפועל.
"מרור כורך" – בליל הסדר אנחנו כורכים מצה ומרור – את הכוח של ההתגייסות למען החיים ואת הכאב והצער. איך עושים את זה? כאן מגיע סוד החרוסת המתוקה, שהילדים מתנהגים כאילו הם חיכו לה שנה שלמה. לעומת המצה והמרור, שמקומם בסדר מובטח, החרוסת אינה מופיעה כאחד מסימני הסדר ומקומה בשולחן אינו ברור. הדעה המוכרת טוענת שהחרוסת מסמלת את הטיט שבו עבדו אבותינו בחומר ובלבנים. דעה ידועה פחות (אבל מקסימה וגם הרבה יותר מעוררת תיאבון) היא שהחרוסת היא זכר לתפוח. כלומר, זכר לפסוק משיר השירים: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך" (שרה"ש ח, ה), שנדרש כמשל לכנסת ישראל בצאתה ממצרים.
בספרו "הסדר שבאי הסדר", הביא ד"ר מיכאל כגן אגדה המספרת על ספר רפואות מיוחד שכתב שלמה המלך. בספר זה, פירט שלמה את דרך ריפויים של כל החוליים הפוגעים במין האנושי, כשהוא מתייחס לשורש הרוחני של כל מחלה ולריפוייה באמצעות תרגול רוחני, רגשי ופיזי. לספר זה הייתה תופעת לוואי אחת: מרגע שאנשים למדו כיצד להבריא את עצמם, הם הפסיקו לתלות את מבטחם באלוהים, מקור החיות בעולם, ולהתפלל אליו. לפיכך גנז החכם מכל אדם את ספר הפלאים והטמין את סודות הריפוי ביצירה חדשה, הרי היא מגילת שיר השירים שאותה אנו קוראים בפסח. שיר השירים הוא למעשה סיפור אהבה בין הרעיה לדודה, משל לאהבה שבינינו ובין אלוהים. הספר מחזיק את הסוד הידוע שאהבה היא תרופה לכל מכאוב. שיר השירים הוא גם ספר אהבה לבריאה, ובפרט לטבע של ארץ ישראל, הנוכח במלוא הדרו בין דפי המגילה. מגילה שעלילתה כולה מתרחשת בשדות, בכרמים, במדרונות המרעה ובמרחב החקלאי העברי.
כריכת המצה, כוח החיות הטמון בנו, עם המרור, האתגרים והקשיים שהחיים מציבים בפנינו, מאפשרת לנו להתמודד עם אותם אתגרים על ידי יניקת העוצמות שקיבלנו ביציאת מצרים. החרוסת – שמרכיביה הם תפוחים, תמרים, תאנים, יין, אגוזים, כולם מופיעים בשיר השירים – היא זו המדביקה את שני אלו, את החיות עם המרירות, היא מרפאה את הסבל, מעניקה משמעות לחירות ובעיקר מתבלת הכול בהמון אהבה.
בליל הסדר, אנחנו משתמשים בחרוסת כדי להדביק את המרור למצה ולהמתיק את טעמו. כך ממש עלינו לעשות גם בתקופה הנוכחית. להמתיק את הקושי ואת הכאב בעזרת היזכרות בעוצמת האהבה לארץ שלנו, לטבעה המיוחד, לפירותיה המתוקים, לנשים ולאנשים החיים בה. מתיקות האהבה תסייע לנו להתמודד עם המרירות ועם הקושי ולהוציא את עצמנו, גם הפעם, לחיים טובים של חופש ושל שמחה בארצנו.
זו הזדמנות לשוב ולהודות לכל הכיתות והמורים שנחלצו לעזרה בכוח אהבת הארץ והפגינו ערבות הדדית בסיוע לחקלאים מגליל עד לפאתי דרום לכל אורך חודשי המערכה. בזכותכם ניצלו טונות רבות של יבול נחוץ והתאפשרה תמיכה ממשית במשקים. בתקופת האביב, המביאה בכנפיה צמיחה, עתיד הצורך בסיוע להמשיך להיות ממשי. אנו מזמינים אתכם להגיע לשטח גם בחודשים הבאים.