חזרה למאגר הכתבות
הסתכל לטבע בעיניים – שירת החצבים
אלון מאיר הוא מורה לשל"ח ומנחה מדיה ורשתות חברתיות במחוז חיפה ומרצה על הומור בחינוך.
סוף הקיץ הגיע, ואיתו החצבים – חוצבים דרכם בין ענני אבק ורוחות של סתיו ומפזרים נגיעות של אופטימיות גם לאלה שפחות מחוברים אל עולם השדה. מעטים נשארים אדישים למראה עמוד התפרחת הגאוני הזה, המזכיר לכולנו שכדאי לא לשים את כל הביצים בסל אחד.
התפתחות אבולוציונית חכמה המדרגת את קצב הפריחה הביאה לכך שבכל יום פורחים רק פרחים מספר על עמוד התפרחת. כך, אם חלילה יבוא על החצב יום גשום או יום שרבי ולא יתקיימו תנאים מתאימים להאבקה, עדיין יהיו באמתחתו עוד פרחים לימים שבהם התנאים יהיו טובים יותר לפעולת ההאבקה. באותה דרך בדיוק, פועלים גם העיריוני הצהוב, בן החצב היקינטוני ועוד אחרים, אך דומה שהחצב הוא זה שחצב את דרכו גם אל לבבותינו.
אני זוכר את הגננת שלי נושאת בידה שני עמודי תפרחת חצב. היא קירבה אותם אל האפים הסקרנים של ילדים בני חמש, ואנחנו הרחנו את ריחם המשכר. אומרים שזיכרון הריח חזק יותר מכל זיכרון אחר, אך אצלי השתמר דווקא הרגע שבו הגננת עמליה הניחה את החצבים בתוך צנצנת ריבה מלאה במים ליד חלון המטבח. הבטתי בפליאה בשני החצבים שניצבו שם וכמו התחרו ביניהם מי מהשניים יסיים ראשון את פריחתו ופרחיו יטפסו ראשונים אל קצה עמוד התפרחת. עמליה הגננת סימנה את גובהם של הפרחים מדי יום בטוש שחור, ובכל בוקר הופתעתי מחדש לראות כיצד הביולוגיה (אז לא הכרתי את המילה, רק את ההרגשה) מאפשרת לקסם זה להתרחש.
למעשה, המכונה הביולוגית הזו מצוידת בשלל מנגנוניים הישרדותיים. שורשיו של החצב מסוגלים לחצוב דרכם אפילו דרך סדקים בסלע בחפשם מים ומינרלים, ומכאן למעשה נחצב שמו של הצמח. עלי החצב הם בעלי שכבה שעוותית המונעת איבוד מים בימים חמים, ופריחתו בקיץ מקנה לו בלעדיות בשדה המואר. כך החצב נהנה ממגוון רחב של קליינטים המעופפים במעין קניון בוטני שכל מרכולתו הוא דבש, כלומר: צוף חצבים. החצב לא צריך להילחם על תשומת ליבם של כל אותם מאביקים מאחר שהוא מהפרחים הבודדים הפורחים בעונה יבשה זו. יש אגדה אורבנית המספרת שגובהם של החצבים מאפשר לחזות אם עונת הגשמים הקרבה תהיה גשומה. בספרו "גינת הבר", כתב מאיר שלו בקריצה שמדובר כמובן בשטות מוחלטת, וכי רק החצבים שבגינתו בעלי יכולות חיזוי מדויקות.
היום אסור לקטוף חצבים, שזה נפלא. איסור זה חל גם על הגננת עמליה. אך כששאלתי קבוצה של תלמידים בני 15 במהלך יום שדה מה הוא פרח זה, התברר שרק ילדה אחת זיהתה שזהו החצב, ואחר כך הצטערה שענתה כי כולם צחקו עליה "איזה סאחית". פתאום הכתה בי ההבנה שילדים בימינו אינם קוטפים פרחים – לא בגלל שזה אסור, אלא בגלל שזה עולם שכבר פחות מעניין אותם. באחת ההרצאות שקיימתי, הטיחה בי אישה מבוגרת שילדים אינם מכירים צמחים ושבימי ילדותה כל הילדים הכירו את שמות הפרחים. פתאום הרגשתי שאני עומד כסנגור של הדור שלנו ועניתי: "בזמנך לא היו כל כך הרבה גירויים, כמו טלפון נייד." הרגשתי גאה מאוד בעצמי, אך היא לא ויתרה וענתה בשאלה: "ומי המציא את הפלאפון?" תכלס, צודקת.
אנחנו – מורי של"ח, מורי דרך, מדריכי טיולים ואוהבי הארץ – נמשיך בינתיים לחנך לאהבת הארץ ולספר על הטבע הישראלי באהבה ובחיוך ונמצא את שביל הזהב אל כלל תלמידי הכיתה. משהו ממה שנספר יוטמע בהם בסוף. גם אם לא יזכרו את שם הצמח, הם יזכרו את הסיפור. ואולי בעתיד, כשיטיילו עם הילדים שלהם ויפגשו בחצב, הם יספרו על המורה הזה המוזר שידע את השמות של כל הפרחים. אני מהמר שהחצבים יוסיפו לפרוח גם הרבה אחרי שקיעתם של האינסטוש והטיקטוק.
מוזמנים להיכנס לאתר הבית שלי ולמצוא תכנים נוספים.