חזרה למאגר הכתבות
על קו פרשת המים של הנגב
אביב פירני בר-נר, חברת צוות מוזיאון בית הפלמ"ח
יישובי הנגב, ששמותיהם עולים בימים אלו בהקשר לאירועים הקשים של ימי המלחמה, הם חלק נכבד מהיסטוריה של מעשי גבורה. סיפור הקמת היישובים ופיתוח הנגב הוא סיפור מרשים של חזון ושל נחישות. הקמת היישובים הייתה גורם שהכריע את תוואי המדינה שבדרך. יישוב אזור הנגב בתקופת טרום המדינה ובראשית דרכה כלל לא רק הקמת יישובים ויישובם באוכלוסייה, אלא גם התמודדות עם תנאי השטח – דבר שבא לידי ביטוי בחיבורו ההיסטורי של האזור לצינור מים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, חל שינוי במדיניות היישוב היהודי כלפי המנדט הבריטי. ביישוב הייתה ציפייה משלטונות המנדט להקל את מדיניות הספר הלבן משנת 1939 ביחס להגבלות על עלייה ועל התיישבות בארץ. האכזבה מהמשך קיום תקנות הספר הלבן הובילה את היישוב היהודי לצאת למאבק, שכלל גם מאבק להמשך פיתוח ההתיישבות בארץ.
הבריטים הציעו לחלק את שטחה של ארץ ישראל. כמה הצעות חלוקה עלו לאורך השנים. אחת מהן פרסמו הבריטים בחודש יולי 1946, והיא נקראה תוכנית מוריסון-גריידי. הצעת החלוקה בתוכנית הייתה ש-17% משטחי הארץ יהיו ליישוב היהודי, 40% לשלטון ערבי ו-43% יישארו תחת שלטון המנדט הבריטי. התוכנית חילקה שטחים רבים, בהם אזור הנגב, בין שליטה בריטית וערבית. היישוב היהודי, שכבר החל לעסוק בתכנון רעיון פיתוח הנגב והקמת יישובים בו, הבין את צורך השעה בפעולה מהירה נוכח הצעה זו. לאחר כמה חודשים של תכנונים ושל השגת משאבים רבים שנדרשו לדבר, בלילה שבין חמישה לשישה באוקטובר 1946, מוצאי יום כיפור, יצא לדרך מבצע חשאי פורץ דרך. 11 נקודות יישוב חדשות הוקמו בנגב בין לילה. מכאן השם שיינתן לאירוע: "מבצע 11 הנקודות". הנקודות נועדו לשמש תשתית ליישובים שיפותחו מאוחר יותר. כך עלו לקרקע היישובים קדמה, גלאון, שובל, משמר הנגב, נבטים, חצרים, אורים, תקומה, בארי, כפר דרום ונירים.
היישובים שנבנו הוקמו על קרקעות שנרכשו עוד קודם לכן, את רובן רכשה הקרן הקיימת לישראל. הרכישה נועדה לשמש אסמכתא בפני הבריטים להקמת היישובים. מבצע 11 הנקודות יצר חבל ארץ יהודי בתוך הנגב. המבצע נוהל בסודיות רבה, גם מפני המתיישבים עצמם.
אהרון ידלין סיפר על המבצע להקמת אחד היישובים:
באמצע הלילה אנחנו מתחילים ללכת ברגל מבארות יצחק. אנחנו שואלים – לאן הולכים? אומרים לנו 'אתם הולכים למקום ההתיישבות שלכם'. אנחנו שואלים – איפה המקום הזה? יש לו שם? אומרים לנו 'כן, 'נחביר''. זה היה השם הערבי של גבעה שחולשת על איזור נרחב שמתאים לחקלאות. אני לא אשכח לעולם את ההליכה למקום ההתיישבות, ועל ההחלטה בדרך שאנחנו לא נקרא למקום נחביר. עולות הצעות שונות עד שמסכמים על "בארי", שמו העברי של ברל כצנלסון. עם אור הבוקר אנחנו מגיעים לנחביר-בארי, ומתחילים דבר ראשון לרקוד. רוקדים, ואחר כך כל אחד הולך לתפקיד שלו.
עוד טרם מבצע 11 הנקודות, היה ברור לאנשי היישוב כי יש לדאוג להעברת צינור מים ליישובים כדי להצליח לקיים אותם, מים לצורכי היומיום וגם לפיתוח חקלאות באדמת הנגב היבשה. מקור המים הזמין ביותר היה מקורות מים קרקעיים שנמצאו בקיבוץ ניר עם. חברת מקורות תכננה למתוח שני קווי צינורות משם אל עבר יישובים אחרים בנגב. התוכנית כללה גם מתן חלק מן המים לבדואים שהתגוררו בסביבה באמצעות העברת תת צינורות נוספים ובניית ברזים, זאת בניסיון ליצור שיתוף פעולה ולהימנע מעימותים.
הקמת תשתיות צינור המים החלה כבר בשנת 1946 עם הנחת שני צינורות מניר עם ליישובי הנגב הצפוני. אורך שני הצינורות היה יחד 220 ק"מ לערך. בראשית 1947, בחודש ינואר, החלה הזרמת מים בצינור. בהקמת מפעל המים הגדול והנועז השתתפו גופים רבים ביישוב היהודי: מקורות, קק"ל, סולל בונה וחברת החשמל. בהתאם לכך, זכה האירוע להד רב. גם המשורר נתן אלתרמן לא נשאר אדיש לחדשות הגדולות על אודות הצינור בנגב. תחת הכותרת "המים נוסעים דרומה", כתב:
"לא פעם נחלקו דעות חכם ופתי:
את ההיסטוריה מי עושה? למי יתרון?....
...יברר עוד שאותה עושה האינסטלטור,
אשר כיון צינור עם ברז למדבר."
(אלתרמן, הטור השביעי, 9.5.1947)
במהלך אותה שנה, ביקרה ועדת אונסקו"פ של האו"ם באזור הנגב ונפגשה עם תושבי היישובים בקיבוץ רביבים. לדברי ניסן צורין, מפקד ניר עם, חברי הוועדה היו מלאי התרשמות והתפעלות מפועלם של המתיישבים. בכ"ט בנובמבר 1947, פרסמה ועדת אונסקו"פ את הצעת תוכנית החלוקה של ארץ ישראל בין יהודים לערבים. בתוכנית זו, נכלל חלק גדול מהנגב, על היישובים החדשים שבו, בשטחה של המדינה היהודית. שטח המדינה המוצעת ליהודים גדל משמעותית מהשטח שהוצע בהצעת "מוריסון גריידי" הנ"ל.
עם פרוץ מלחמת העצמאות, פעל האויב בפעולות חבלה רבות לפגיעה בתשתיות הצינור. על אבטחת הצינור להמשך אספקת מים ליישובים, הופקדו יחידות של הפלמ"ח (בהן "חיות הנגב") וכוחות מההגנה. ב-14 במאי 1948, הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ב-15 במאי, פלשו לארץ צבאות ערב הסובבים אותה. קרבות קשים נערכו באזור בין כוחות ישראל למצרים, ויישובי הנגב הצעירים עמדו בלב המערכה המתגברת. כל אחד מסיפורי הלחימה מציג תושייה רבה של לוחמים ושל אזרחים. תמונה אחת מפורסמת שתיעדה את הקרבות הללו היא תמונה מחדר האוכל בקיבוץ נירים לאחר שכוח ארטילרי מצרי כבד הפציץ את הקיבוץ. מתוך העשן המתנוסס, נותר קיר אחד של חדר האוכל עומד. על הקיר הייתה תלויה סיסמה שנתלתה באחד במאי, רק שבועיים לפני המתקפה: "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". הכיתוב על הקיר ששרד את ההפצצה נותר כסמל לקרב.
באוקטובר 1948, לאחר חודשים מספר של קרבות עזים ושל מצור על הנגב, עבר עיקר המערכה של מלחמת העצמאות לנגב. מבצעים רבים, ביניהם יואב, לוט, אסף וחורב, הובילו לשינוי ולניצחון המערכה על הנגב. יישובי הנגב יצאו מהמצור, הדרך לאילת (אום רשרש) נפתחה, וחטיבת הנגב הרימה את דגל הדיו על התורן באילת – מעשה שסימל בעיני רבים את סיום המלחמה.
הסיפור של יישובי הנגב היה ויהיה סיפור על נחישות ועל גבורה. סיפור על לוחמים ועל אזרחים שחלמו והגשימו. סיפור על אנשים שהאמינו שמים יזרמו במדבר, שהאמינו שיישוב יהודי יפרח בנגב.