חזרה למאגר הכתבות
על ניר ועל עוז
ד"ר שרה'לה אורן היא מדריכה בכירה בנאות קדומים.
אָז בְּבֵית הַסֵּפֶר עַל הַקִּיר תְּמוּנָה
וְהָאִכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ אֶת הָאֲדָמָה
וּבָרֶקַע, הַבְּרוֹשִׁים שְׁמֵי שָׁרָב חִוְּרִים
הָאִכָּר יַצְמִיחַ לָנוּ לֶחֶם שֶׁנִּהְיֶה גְּדוֹלִים.
(מתוך: שיר מולדת / עלי מוהר)
"הימים חולפים, שנה עוברת, אבל המנגינה... לעולם נשארת!" מסר לנו המשורר יעקב כהן בשירו "הימים חולפים".
שנת תשפ"ד המורכבת מגיעה אל קיצה ומביאה איתה גם משב של תקווה בשגרת דופק הטבע שאינו פוסק. בתחום החקלאות, נערכות הכנות לשנת חקלאות חדשה, בעיקר חריש האדמה לקראת זריעת זרעים.
"נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" (ירמיהו ד, ג) אמר ירמיהו הנביא והתכוון לומר כי אם תחרשו את השדה כהלכה לפני הזריעה, לא יצמחו קוצים במקום חיטים. מובן כי יש לראות במילים אלה משל לאחריות בני האדם לביצוע תהליך נכון כדי לקבל תוצאות מספקות.
חברי הקיבוצים במרחב עוטף עזה בחרו כבר בצעירותם לחרוש עד התלם האחרון ולקבוע בכך את גבולות המדינה בשנותיה הראשונות. כפי שהכריז יוסף טרומפלדור: ״במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו." הם התמסרו לכך בכל מאודם. התמדת החקלאי מול איתני הטבע במרחב הצחיח בצירוף נחישותו לעצב את גבולות המדינה הצעירה ולהגן עליהם הביאה צעירים רבים להקים עוד ועוד קיבוצים ומושבים בנגב המערבי ואת העיר שדרות. משה דיין ועזר ויצמן הגיעו להשתתף בחתונה בקיבוץ נחל עוז באפריל 1956 והיו שותפים לאבל כבד שנפל על חברי הקיבוץ באותו יום עם הירצחו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של הקיבוץ. בהספד שנשא דיין, הוא הדגיש, ביו השאר, את "התלם האחרון": "אֶתְמוֹל עִם בֹּקֶר נִרְצַח רוֹעִי. הַשֶּׁקֶט שֶׁל בֹּקֶר הָאָבִיב סִנְוְרוֹ, וְלֹא רָאָה אֶת הָאוֹרְבִים לְנַפְשׁוֹ עַל קַו הַתֶּלֶם."
המחרשה המפלחת את האדמה קובעת את טביעת רגלו של האדם בתלמים שהיא יוצרת. יש בכך מעין קביעת בעלות בת תוקף. לא לשווא בחר שמשון במשל החריש לתאר את התגברות הפלישתים עליו. כשתקף את הפלישתים אשר שידלו את אהובתו מתִּמְנָתָה להוציא ממנו את פתרון החידה שהציב בפניהם, הוא אמר: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד, יח).
בין היישובים שקמו בעוטף עזה, מצויים כמה וכמה יישובים שבשמם מופיע נִיר, הלוא הוא שדה חרוש. כאמור, המתיישבים הכריזו בכך על כוונתם הכפולה: הפרחת חבל ארץ זה לאזור חקלאי משגשג בד בבד עם קביעת גבולות איתנה המטביעה את חותם המתיישבים באזור. שמות היישובים נִירִים, נִיר עוֹז, נִיר עַם, נִיר יִצְחָק ועוד מעידים על כך.
סוף הקיץ ותחילת הסתיו הוא זמן סיום עונה חקלאית אחת והכנות לקראת עונה חדשה, תקופה עתירת עבודה. בין השאר, מתכוננים בתקופה זו לחריש או לַנִּיר עם רדת היורה: "הַחוֹכֵר שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לֹא יְהֵא נָרָהּ שָׁנָה וְזוֹרְעָהּ שָׁנָה, אֶלָּא נָר חֶצְיָהּ וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ מֵאַיִן לִגְבּוֹת" (תוספתא, בבא מציעא ט, ג), כלומר במחזור הזריעה, משביתים בדרך כלל חצי מהשדה וחורשים וזורעים בחציו השני כדי לאפשר לאדמה לחדש את כוחה.
בנאות קדומים שבחבל מודיעין, השמורה של טבע הארץ במקורות ישראל, עברה עֶגְלָה תהליך של אילוף לצורך נשיאת עול המחרשה. פרה או שור, כמו גם גמל וחמור, היו מבעלי החיים אשר נרתמו אל עול המחרשה לעזרת החקלאי, כפי שהמדרשים מעידים: "משל למה הדבר דומה לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת" (ספרא על ויקרא כו, יג). השם שהוענק לעגלה המאולפת בנאות קדומים היה נָרָה בשל תפקידה לַנּוּר אֶת הַשָּׂדֶה: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל. הפרה היתה נשמעת לחורש והתלם נשמע לחורש" (בראשית רבה כה, ב).
המילה נִיר, המשמשת גם כשם, מזכירה באותיותיה את המילה נְיָר – מצע כתיבה לכתוב עליו קורות והגיגים. אליעזר בן יהודה, במילונו "מילון העברית הישנה והחדשה", כתב בערך נְיָר: "ולא נתברר עד כה בדרך מספיק מקור מלה זו. הקדמונים לא בקשו לה מקורות, והחדשים לא הצליחו ביותר בחיפושם. משה קוניץ בפרושו (בחינת עולם יג מ) אמר כי היא המלה נִיר שב"נירו לכם ניר", והכונה היא שדה, ע"ש הקוים שהעט עושה על הנייר כמו המחרשה על השדה".
לפנינו, אפוא, קשר רעיוני בין שורות התלמים שהמחרשה חורשת בשדה ובין שורות כתובות על דף נייר. בן יהודה המשיך והביא רעיון נוסף בשם ל' לֶו, לפיו גם אריג הנארג בנול אריגה עשוי שורות שורות: "גזרה מן נייר במשמעות חוטי האריג". כידוע, בנול אריגה יש בית ניר, שהוא חלק בנול המגביה את חוטי השתי כדי לארוג שורות: "והעושה שני בתי נירין והאורג שני חוטין" (שבת ז, ב). מכאן, אולי, נגזר שמו של מנור האורגים המוזכר בסיפור דוד וגלית על ציודו הכבד: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת... וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" (שמואל א, יז, ד-ח).
נִיר, נְיָר, בֵּית נִיר אוֹ מָנוֹר – כך או כך חשוב לשוב אל עבודת האדמה, אל השדה ואל הַנִּיר, אל המלאכות שהיו מסד קיומי בימי אבותינו, שהיו ברובם המכריע עובדי אדמה. תחום זה הצמיח חלק גדול מהמילים בשפה העברית כמו גם את המטען הערכי שבחגים חקלאיים במורשת העברית. בימים אלה, נותר לנו לעודד את החקלאים ברחבי הארץ, בעיקר את אלה בגבול הצפון והדרום הנאנקים תחת איום ביטחוני חמור פרט למאבקים המקצועיים הרגילים. מי ייתן ונוכל לאחל להם ולכולנו שגרה חקלאית עמלנית ומתגמלת, המצביעה על עומס עבודה באווירה של שלום ושל שלווה, כפי שהיטיב לבטא הנביא עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס ט, יג).
ראו עוד במאמרו של עידו גרפינקל, "׳ועץ חניתו כמנור ארגים׳ - הצעה פרשנית חדשה", בתוך: https://mikrarevivim.blogspot.com/2017/06/blog-post_17.html.