חזרה למאגר הכתבות
על חוסן ועל תקווה מן הטבע ומן האדמה
ד"ר שרה'לה אורן היא מדריכה בכירה בנאות קדומים.
פני הארץ המוריקים עם בוא הגשמים ומתעטרים ביפעת פרחים, גורמים לנו לחוש התנגשות וחוסר התאמה בין יופי זה ובין מצב המלחמה והחטופים. מרחפת בינינו תחושה שקשה ליהנות מן היופי הזה במציאות הנוכחית הקשה. לכן, בהתאם לנסיבות, החלטנו לצאת אל הטבע ואל השדות ולהשתמש דווקא בטבע כמקור נחמה והשראה לחוסן ולתקווה שאנו כה זקוקים להם.
איוב, שנאבק כידוע בגורל חיים אכזר, השווה במילותיו בין חיי האדם לחיי עץ צומח. הוא הדגיש את יכולת העץ להשתקם במונח "תקווה"', היכולה להביא מהפך: "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע" (איוב יד, ז-ט). כלומר: גם אם עץ ייכרת או יתייבש, יש לו יכולת שיקום. יונקתו (שורשיו) נמצאת באדמה כבסיס קיומי, לכן גם אם יזקין שורשו, מים יוכלו לעורר ולהפריח (להצמיח) אותו.
עץ השקמה (Ficus sycomorus), שנפוץ בארץ בעבר, מעיד בשמו על יכולת השתקמות: בהיות השקמה צמח חולות (השקמה הגיעה לארץ ישראל מאפריקה), היא נחנה ביכולת להשתקם לאחר כיסוי נוף הצמח על ידי חולות נודדים או לאחר חשיפת השורשים בידי רוחות המסיעות חול. כריתה של הגזע המרכזי של השקמה מביאה כתגובה צימוח מהיר ויעיל של ענפים חדשים וישרים, המתאימים לשימוש כקורות בנייה. לא בכדי השקמה מוזכרת בענייני השנה השביעית, שנת השמיטה: "אין קוצצין בתולת השקמה בשביעת מפני שהיא עבודה" (שביעת ד, ה).
צמח ההדס (Myrtus communis) מוכר לרבים כצמח בושם. משתמשים בו בטקס ההבדלה במוצאי שבת וכן הוא נמצא באגודה של ארבעת המינים. כאחד מארבעת המינים, נדרשים ענפי ההדס לתכונה מיוחדת של ענפים משולשים, כלומר: מכל נקודה בענף יצאו שלושה עלים, זאת בניגוד למצב טבעי של עלים נגדיים (שניים) או עלים בודדים לסירוגין. מסתבר כי כדי לקבל מצב ייחודי זה של עלים יש ליצור בסבך של הדסים מעין התעללות של כריתה רצינית או של שרפה כחצי שנה לפני שוק ארבעת המינים. מצב זה מביא לשינויים הורמונליים בצמח, המאיצים צימוח חדש כדי להשלים את החסר, בבחינת: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב). הצימוח החדש מתרחש בדמות שלושה עלים היוצאים מכל נקודה ולא עלה או שניים כרגיל.
גם עץ השקד (Amygdalus communis) מוכיח נחישות ואינו מוותר על אפשרותו להתקיים ובעיקר להביא לידי המשכיות בשפע פירותיו וזרעיו. השקד, שקדייה, מוכר לכולנו מט"ו בשבט, חג האילנות. בזמן הפריחה שלו בתקופת ט"ו בשבט, אלפי פרחים לבנבנים ורודים, מרהיבים וריחניים, עוטים את העץ ללא עלים. הפריחה המתקיימת בחורף (ינואר-פברואר) מעוררת תמיהה נוכח היותו של השקד נשיר חורף. עובדת ההתעוררות המוקדמת (הראשון להתעורר מכל העצים הנשירים) מוכיחה תכונת התמדה, שקידה ונחישות להמשכיות ומאמץ לפרוח דווקא בתקופה קשה, עוד בטרם יתעוררו מיליוני פרחים אחרים ויתחרו על מאביקים. השקד נשען במאמץ זה על מזון שאגר בשנה החולפת. העלים, מיצרי המזון, מלבלבים רק בתום הפריחה, עת הפרחים חונטים פירות. שקידתו של השקד מתעצמת נוכח סגולתו לתת כמות פרי קבועה גם בשנות מחסור ובצורת. שמו של השקד ותכונותיו מככבים בהקדשתו של ירמיהו לנביא: "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יא-יב). תשובתו של האל לירמיהו מקבלת משנה תוקף נוכח עובדה כי בימיו של הנביא ירמיהו אכן התרחש חורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצאר מלך בבל (586 לפנה"ס). ספר ירמיהו, העוסק בתקופת חורבן בית ראשון, מציע גם נחמה וגם הפעם בעזרת השקד: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם' ה" (ירמיהו לא, כז).
רחל המשוררת כתבה על זכות הקרבה אל האדמה על ידי כיבוש שביל או בנטיעת עץ:
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי, וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה, בִּשְׁלַל קְרָבוֹת
רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.
רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת. (מתוך: אל ארצי, רחל, תל אביב תרפ"ו)
מוטיב של המשכיות המאפשר קורטוב של אופטימיות מעניק לנו שירה של דורית צמרת, בת קיבוץ בית השיטה, שנכתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים שבה איבד הקיבוץ 11 מבניו:
הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת
אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן
שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב. (מתוך: החיטה צומחת שוב, דורית צמרת)
ובאותה רוח, חשוב להוסיף ממילותיו של עמירם קופר, חקלאי מניר עוז (עדיין חטוף בעזה):
וְגַרְעִין שֶׁיִּשְׂרֹד יִמְחֶה דִּמְעוֹתָיו
יִטָּמֵן מֵחָדָשׁ יָשׁוּב בִּדְמָמָה
אֶל חֵיקָהּ הַמַּבְטִיחַ שֶׁל אִמָּא אֲדָמָה...
וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לְעַצֵּב מָזוֹר.
(מתוך: אחרי ככלות, עמירם קופר)
המקרא ממשיך ומספק דמויים מבטיחים מן הצומח שמסמלים מהפך בלתי אפשרי לכאורה. כמו מדבר שנהיה משגשג ומוריק. וכך הנביא ישעיהו מבטיח בנבואתו: "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מא, יח-יט).
הטבע, בחוסן המיוחד שלו המאפשר צמיחה מחודשת, מעניק השראה מיוחדת לאדם ובעיקר מסמל שגרה בריאה ומבטיחה: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג). מפי הנביא ירמיהו, נשמעו דברים דומים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיהו יז, ח). מי ייתן ונשתאה מעוצמה של בנייה, של יצירה ושל שמחה, וכן תתקיים הנבואה החשובה של ירמיהו: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, טז), אמן!
פני הארץ המוריקים עם בוא הגשמים ומתעטרים ביפעת פרחים, גורמים לנו לחוש התנגשות וחוסר התאמה בין יופי זה ובין מצב המלחמה והחטופים. מרחפת בינינו תחושה שקשה ליהנות מן היופי הזה במציאות הנוכחית הקשה. לכן, בהתאם לנסיבות, החלטנו לצאת אל הטבע ואל השדות ולהשתמש דווקא בטבע כמקור נחמה והשראה לחוסן ולתקווה שאנו כה זקוקים להם.