חזרה למאגר הכתבות
שומרים את הגבעה הקטנה גדולה
אלון מאיר הוא צלם טבע ומורה לשל"ח וידיעת הארץ במחוז חיפה.
הייתם מאמינים? הגבעה הקטנה נכנסת לשיעור היסטוריה, ומי שלא היה שם לא יכול להבין את הדרייב, את הווייב ואת הטרפת שאחזה בכולנו. תחושת אופוריה קהילתית יצרה אנרגיות שאם היינו רוצים, היינו יכולים להזיז בכוחן אפילו את התל מהכניסה ישירות לגן הפיקוסים. מאז התרחבנו ונהיינו יפים אפילו יותר, אבל כדי שלא נשכח, נזכיר – מעשה שהיה כך היה...
קצת אחרי שצנחתי ביסעור, אי שם ב-2004, החלה תנופת בנייה. הקיבוץ השקט איבד את תמימותו, בדומה למה שאירע במקומות רבים אחרים שמהם נדמה היה לי כי ברחתי. עידן חדש בא לקיבוץ וכולו תנופת בנייה והרס. שבילים אפורים היו לכבישים מהירים, ברושים התקנאו במנופים הקרובים מהם אל השמיים, קיפודים מופרטים חיפשו מסתור תחת צריפים מתפוררים וכלניות אדומות כוסו במלט. אסור לקטוף כלניות, אך אין חוק האוסר בנייה עליהן. כל אלה לא הפריעו לי לראות את התהליך כנכון ומתבקש, שכן בין כל המנופים והטרקטורים המשיכו לצעוד אותם אנשים פשוטים אשר שבו אותי בחולמנותם הקפקאית והייתי מודע לכך ששנות האלפיים כבר כאן. נקודת השבר הגיעה כאשר תהליכי הפיתוח עמדו להשיג גם את הגבעה הקטנה.
מהי למעשה הגבעה הקטנה? חורשת אורנים קטנה ובה מרבדי פריחה יפהפיים ובהם כלנית מצויה, סתוונית היורה ופרחי בר רבים נוספים. הגבעה נמצאת בשוליו של קיבוץ יסעור. למשוטטים בגבעה, הוסדר שביל הליכה קצר המתאים לכל המשפחה. שבועיים-שלושה אחרי הגשם הראשון, הגבעה מתכסה מרבדי סתווניות היורה, ובמהלך ינואר-פברואר, המקום מתכסה באלפי כלניות (בתחילה לבנות ואחר כך גם בגוונים נוספים).
מאז היווסדו של קיבוץ יסעור, פקדו התושבים את הגבעה הקטנה ונהנו מאוצרותיה הטבעיים, ביניהם עצי זית ותאנה אשר ניטעו בשנות החמישים והשישים, וכמובן מרבדי הכלניות, הסיתווניות והסחלבים המכסים את הגבעה בשלל צבעים מדי חורף. ברבות השנים, בעיקר עם תהליך הבנייה, דרסו רכבי שטח את הכלניות, משאיות מצאו אתר זה כמתאים להשלכת פסולת בניין, מערכת מחילות בת עשרים שנה של גיריות כוסתה בערמות חצץ, ריסוסים לא הכרחיים קטלו מיני צמחים נדירים, ביניהם מיני סחלבים. בתוך שנים מספר, נהייתה הגבעה מפינת חמד לפח זבל שכונתי.
לחברי הקיבוץ, ואני ביניהם, התברר בדיעבד כי ההכרה בגבעה כשטח ירוק אינה בהכרח משמרת את מעמדו כשטח פתוח ללא בנייה, אלא מגדירה אותו כשטח העתיד לשנות פניו למתחם תיירותי המשלב מרכז ספורט קהילתי ואף צימרים. תוכנית שמן הסתם תימנע את הגישה למקום. בעקבות כך, חברו כמה חברים ותיקים וחדשים בניסיון לעצור את ההרס. כך קמה "ועדת הגבעה הקטנה". חששנו מהאדישות ומחוסר האמון שהחלו לקנן בתוך הקהילה ולגרום לרבים לסבור שגורלה של הגבעה נחרץ. כחלק מפעולת הוועדה, יצא עלון הקורא לחברים לחתום על הפסקת ההרס בגבעה הקטנה ועל ביטול תוכניות הפיתוח התיירותי במקום. התברר כי העלון התמים, שכותרתו "שומרים את הגבעה הקטנה גדולה", גרם לרבים בקיבוץ להתפכח והביא כמעט את כל תושבי הקיבוץ לחתום נגד הפיתוח. במהלך שתי שבתות, התגייסו למעלה ממאה חברים חדשים וותיקים, וכמו מתוך תמונה סוריאליסטית השאולה מימי חומה ומגדל, כבשו החלוצים המודרניים את הגבעה הקטנה. המכסחת פרצה שביל, ועשרות ילדים השתרכו מאחור כאנפות אחר מחרשה בשדה והניחו אבנים בצידיו. חוליית מנסרים, גוזמים, גורפים ועודרים הביסה את עצי האשחר. אבני מסלע גדולות הובאו לחסימת הדרך לרכבים, צינורות השקיה הוטמנו באדמה הצמאה, וזקני השבט הנרגשים חילקו מים לפורצי הדרך. היה נפלא לראות כיצד החששות הוחלפו באתים והכעסים במעשים.
כשחג ט"ו בשבט ירד על הגבעה, התכנסו כל היסעורניקים במרכז הגבעה הקטנה. השדה, שעד לא מזמן נראה כעזובה, התגלה במלוא הדרו כשמרבדי כלניות צבעו אותו בלבן. זקני הקיבוץ חיככו ידיהם בהנאה, יש שמחו דמעה ויש מי שאמרה שאפשר להזדכות בשקט והצביעה לכיוון בית העלמין.
כבר עשר שנים שהגבעה הקטנה היא חלק בלתי נפרד מהדי אן איי של קיבוץ יסעור בזכות מאבק שהצליח בימי טרום הרשתות החברתיות. רבים גילו את הגבעה שוב בימי קורונה, אחרים אינם שוכחים אותה אף פעם. הרי הגבעה היא תזכורת לא רק לטבע שסביבנו, אלא בעיקר לכוחה של קהילה.