חזרה למאגר הכתבות
בשביל תמונה
איתי פלינט הוא מנחה ומורה לשל"ח במחוז ירושלים.
תגיד, שמעת על הפריחה המטורפת? וואלה לא, שווה ללכת?
כן, פריחה מדהימה ותופעת טבע ייחודית.
התחלתי לכתוב כהרגלי וזה לא בא, זה פשוט סירב לצאת. הכיוון שהתחלתי בו המשיך למחוזות אחרים וסירב להתגבש כרצוני. זה לא שלא כתבתי, כתבתי – אבל כתיבה שדינה להיגנז במגרה או בענן. הדברים לא הסתדרו לי ולא יצאו לאוויר העולם.
עולמנו התמוטט (כמעט) במהלך אותם חג שבת וקיבל תפנית מטורפת, כאילו לקחנו את הסיבוב על 180 כשאנו נאחזים בגלגל אחד בכביש ומצאנו את עצמנו במציאות חדשה ואחרת. כל אחד וכל אחת רצו למקום אחר ולמחוז אחר – למשימות, למיטה תחת לשמיכה, לבתי קברות, לניחום אבלים וכמובן ללחימה הפרוסה מאז בכל הארץ מדרום לצפון.
עוד שם, עוד חבר, עוד חברה, עוד בן של חבר, עוד אח. אין סיכוי לצאת בכלל לנחם או לבקר כי גויסנו למשימה אינסופית, 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. אחרי חודש וקצת, ניצלתי הקפצה של הבן למילואים ובדרך נכנסתי סוף סוף לנחם חבר. אני פורץ בבכי (בלב). החבר – שכולו אהבה, נתינה ושמחה – שבור. אני מחבק, מנסה להעביר זרם אנרגיות דרך חיבור עורק לעורק. השיחה מתנהלת כמו בחיים על פי אגפא – עוברים על זיכרונות חיים כמו שמעבירים סרט תמונות בפילם. אחרי שעה וחצי הגיע הזמן להיפרד.
עד כאן הייתה ההקדמה. עד אותו רגע, לא היה זמן לנשום. עבדנו על בסיס ניסיון, על פי תחושות ועל פי היכרות עם השטח. אבל ברגע הפרידה, אמר לי החבר משפט מהותי.
לפני זמן מה, קראתי ספר על חרדות ועל היכולת להתגבר עליהן וזאת בעזרת אירוע אחר, קשה, מקביל או הפוך שמאפסים אותנו, וגורמים לנו להתמודד עם החרדה שקדמה לאירוע הקשה. במקרה זה, לא בחרדה מדובר, כי אם במציאות המתהפכת מהיום שלפני אותם חג-שבת ליום שאחריהם. הינה חוויתי את התהליך ההפוך בזכותו עשוי אני להתגבר על חרדות קודמות, אירועים קודמים שקרו.
"איתי," אמר לי החבר, "אני לא מבקש ממך אף פעם דברים. הפעם אני דורש ממך: תעצור בדרך ותצלם. אני יודע, זה לא יהיה אמיתי, אבל אתה חייב לי ואני דורש את החובה הזו עכשיו."
יצאתי עם הזנב בין הרגליים. מה לצלם עכשיו? מה נפלת עליי? אבל הרגשתי חובה וצילמתי, צילמתי בטירוף ובלי מחשבה, צילמתי כמו שאף פעם לא צילמתי – העיקר לצלם. בשביל החבר, בשביל החירות, בשביל הילדים שלי ושל כולנו שבסדיר ובמילואים, בשביל הקטנים והגדולים, בשביל אלו שלא איתנו ובשביל אלו שהצטרפו אלינו. צילמתי כי זו הזכות והחובה, זו החירות וזה השביל שלנו לצאת בו מעמק הבכא ומחולות מישור החוף הדרומי אל התפתחות חדשה, לשנות מציאות שירדה לתהום עמוקה כל כך של זעזוע, של טירוף אכזרי והזוי. תהום שממנה נצמח כולנו יחד לשלם גדול יותר. שלם המורכב מעונות שנה ומגוונים, ממקומות ומדרכים.
תודה חבר. איני נוקב בשמך, אתה יודע למה. אבל תודה לך. אולי בכל זאת החיבוק והתמונות יעניקו מעט נחמה לנפשכם השבורה. ובכל מקרה, תדע שאנחנו כאן בשבילך, בשבילכם ובשבילכן, בשביל אלו שבשבי, בשביל מי שאנו מצפים עוד לשובו ובשביל זה אשר לצערנו לא ישוב עוד. נמשיך בשביל בשששששביל כולנו.