חזרה למאגר הכתבות
לא ידעתי לאן אני הולכת, למי אני שייכת ומי אני בכלל
זאב זמין הוא מנחה ומורה לשל"ח בחמ"ד במחוז מרכז ומנהל משלחות בני נוער לפולין.
בעת ביקור במחנה מיידנק במהלך מסע בפולין, שמענו את קולה של ניצולת המחנה, אשת העדות הלינה בירנבאום: "לא ידעתי לאן אני הולכת, למי אני שייכת ומי אני בכלל..." תמונה אחת שצילמתי שם במיידנק ותובנה מדהימה של תלמידה מלווים אותי מאז.
בוקר קר מאוד קיבל את פנינו עת הגענו למחנה מיידנק. נסיעה קצרה מהמלון בלובלין, ובבת אחת האווירה משתנה. שמיים אפורים וגשם שאינו חדל. אנחנו יורדים מהאוטובוס, מתארגנים ונכנסים בשערי המחנה.
המדריכה מעבירה הדרכת פתיחה לתלמידות, והן, על אף מזג האויר העוין, קשובות ומאזינות בריכוז רב לדבריה. אני עובר בין הקבוצות ומהרהר בליבי בשתי מילים שמלוות אותנו במסע ושדומה שברגעים אלו ממש מקבלות את משמעותן: מסע ומשלחת.
מסע יכול להתפרש בשני מובנים. מסע שבו אנחנו הולכים ליעד כלשהו; ומשא שאנו נושאים. במסע זה, אנו הולכים ונושאים על גבנו את זיכרון ששת מיליוני היהודים שנרצחו, שנטבחו ושנשרפו רק בשל היותם יהודים. את זיכרון גבורתם של אלו שהתנגדו ואת אלף שנות יהדות פולין בפרט ויהדות אירופה בכלל – יהדות שכמעט ונגדעה על ידי הצורר הנאצי.
משלחת פירושה שמסענו זה אינו רק עניין אישי של כל אחד מהיוצאים, אלא שאנו שליחים של עם ישראל ששב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות.
אני מביט בבני הנוער ובאנשי הצוות החינוכי המסור שמלווה אותו וחושב על כך שאנחנו למעשה ניצבים בין ה"מסע", המסמל את העבר, לבין ה"שליחות", המסמלת את העתיד. הם, התלמידים חברי המשלחת, החוליה המחברת והמעידה על נצחיות עמנו.
בסיום הדרכת הפתיחה, התחלנו פוסעים בדממה אל תוך מחנה מיידנק. הכניסה למחנה עוברת באנדרטה וממנה יורדים במדרגות צרות אל שטח המחנה. לפתע צד את עיני מראה הקבוצה שהחלה יורדת במדרגות – צילמתי והזדרזתי להתקדם בלי להסתכל מה יצא בצילום.
לכל אורך הסיור במחנה, מלווה אותנו עדותה המצמררת של שורדת השואה וניצולת המחנה הלינה בירנבאום.(1) אנו שומעים אותה הן בקולה, הן בהקלטה, הן בציטוטים שהמדריכה מקריאה מתוך עדותה:
לא ידעתי לאן אני הולכת, למי אני שייכת ומי אני בכלל. בשנים האלה כל כך הרבה אנשים שהכרתי וחייתי ביניהם מתו מרעב, ממחלות ותשישות מוחלטת. ראיתי המוני אנשים שנחנקו בגז ונשרפו מול עיניי בעוד אני ממיינת ומקפלת את בגדיהם החמים שזה עתה פשטו. ואילו אני, כמו פירור אבק שלא ניגבו אותו, נשארתי בחיים עוד יום, ועוד יום. ("השיבה", הלינה בירנבאום)
כנהוג בסוף כל יום במסע, הצוות החינוכי מתאסף עם התלמידים ומעבד את מה שעברנו באותו יום. עד שהתלמידות התקבצו, עברתי עם כמה מהן על התמונות שצילמתי באותו יום כדי לבחור מתוכן את אלו שנשלח להורים שלהן. כשהגעתי לתמונה שבה רואים את הקבוצה יורדת במדרגות, כאשר מקדימה מונף בגאון דגל ישראל, נזכרתי בדבריה של הלינה כשתיארה את המציאות העגומה שלה ושל כלל היהודים בשואה: "לא ידעתי לאן אני הולכת..." וחשבתי לעצמי שזו יכולה להיות תובנה טובה לקראת שיחת הסיכום. אל לנו לשפוט את ההחלטות של היהודים בשואה כיוון שאנחנו, בניגוד אליהם, יודעים את סוף הסיפור. להם לא היה מושג מה עומד להיות.
בתמונה נראית הקבוצה יורדת ממש אל אותו גיא צלמוות, המודגש ביתר שאת על רקע השמיים השחורים מעננים. למרות הקווים האלכסוניים, שמשדרים תנועה, תפס הצילום והקפיא רגע אחד מיוחד מאוד – שעלה ביתר שאת באותו הערב.
הגיע תורה של אחת התלמידות לשתף בתובנה שלה מהיום שעבר. בבחינת "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם" – לא אשכח את דבריה.
כשהחלה לדבר, התמלאו עיניה דמעות, וניכר היה שהיא מדברת מעומק ליבה. קולה כמעט ולא נשמע בתחילה עת היא סיפרה: "חשבתי עד היום כי אנו נוסעים לפולין בשביל להבין מה היה כאן בשואה. היום הבנתי שמי שלא היה בשואה אין לו סיכוי לעולם להבין מה היה שם".
"היום הבנתי," הוסיפה ואמרה, "שאנו נוסעים לכאן, לפולין, למיידנק, בשביל להבין מה יש לנו שם. בארץ ישראל. במדינת ישראל."
דומה כי תובנה זו של תלמידה מעניקה משמעות מיוחדת לנושא הנחלת זיכרון השואה בכלל ולמסע בפולין בפרט על רקע הקטע שלהלן, שאותו כתבה הלינה בירנבאום:
אֲנִי מַצַּבְתָּם / הלינה בירנבאום
דְבָרִים מוּזָרִים בְּראשִׁי
עַל הוֹרַי, עַל יַקִּירַי שֶׁאֵינָם.
עַל כָּךְ, שֶׁהֵם נִקְבְּרוּ
וְעַל הָאֲדָמָה הַזאת אֲפִלּוּ מַצֵּבוֹת לא הוֹקְמוּ!
עֲפָרָם נִשְׁאַר תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם לָאֲדָמָה
כְּמוֹ חֶלְקִיקֵי אָבָק מְפוֹרָרִים
אֵין לְאָן לָלֶכֶת לְהִתְאַחֵד עִם זִכְרָם,
לְהַנִּיחַ פֶּרַח, לִבְכּוֹת.
כְּאִלּוּ לא הָיוּ מֵעוֹלָם, לא מֵתוּ, לא נוֹלְדוּ
לא סָבְלוּ...
אֲבָל אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הַקַרְקַע, נוֹגַעַת בָּהּ
חוֹרֶשֶׁת, פוֹסַעַת, נוֹשֶׁמֶת –
(1) הלינה בירנבאום (נולדה ב-15 בספטמבר 1929 בוורשה שפולין) שרדה את גטו ורשה, את מחנות מיידנק ואושוויץ, את צעדת המוות ואת מחנות הריכוז ברבנסבריק ונוישטאט גלייבה. עד היום הלינה עוסקת בהנחלת זיכרון השואה, סופרת, מתרגמת ומשוררת ישראלית.