חזרה למאגר הכתבות
אל נופי ואדי פוכין – טיול בעקבות חקלאות השלחין בגוש עציון
נווה כסלו הוא מדריך בוגר בבית ספר שדה כפר עציון.
מגילת רות, שאותה אנו קוראים בחג השבועות, מזמינה אותנו להציץ אל חיי החקלאי הקדום בארץ ישראל. העונה שבה העלילה מתרחשת היא ימי קציר חיטים, דהיינו: תחילת הקיץ. מקום ההתרחשות הוא בית לחם, שם המרמז על אופייה החקלאי של ההתיישבות. הדמויות עמלות בקצירת החיטה.
חיטה היא גידול המצריך כמות מים מסוימת (מעל 200 מ"מ בשנה) וקרקע המאפשרת גידול בשדה רחב. קרקע רחבה אינה דבר נפוץ מאוד בהר, למעט בעמקיו, ועל כן עיקר החקלאות נעשתה בשיטה הנקראת "חקלאות בעל", המתבססת על השקיה במי גשמים, ובמקומות מיוחדים בחקלאות שלחין, המתבססת על מים הנשלחים אל מדרגות חקלאיות ממעיין או מבריכת אגירה.
את טיולינו נתחיל בנסיעה מצור הדסה. נצא בשער האחורי (מספר לפתיחת השער נמצא עליו) וניסע בדרך עפר המסומנת בשחור עד למפגש עם שביל המסומן באדום. נחנה את הרכב ונתחיל בהעפלה אל הר סנסן. שמו של רכס הסנסן הוא שילוב יפה בין שימור השם הערבי "סנאסין", שפירושו רכס, ובין השם "סנסני הדקל", שהם הענפים הנושאים את הפירות (בחודשים אוקטובר-דצמבר,הנפוצים בהר זה. נוכל להתרשם מפריחתו של פרח מיוחד ומרשים הפורח ברכס הסנסן – חלמונית גדולה).
בראש הר סנסן, נעצור לתצפית לכיוון יישובי גוש עציון והשפלה. יישובי גוש עציון טובלים בנופו הדרמטי של ההר, המזכיר לנו את שלל הסיפורים המלווים את עמנו. לא מעט משמות היישובים שאנו רואים מהתצפית מקורם בסיפורי התנ"ך ובאירועים היסטוריים שהתרחשו באזור: שדה בועז – כמוזכר במגילת רות; נווה דניאל – על שם שיירת נבי דניאל; אלעזר – על שם אלעזר החשמונאי. נוכל לראות גם את ראש צורים, את משואות יצחק וכמובן את כפר עציון – ראשון הקיבוצים בגוש עציון. אם נסתכל ימינה, נוכל לראות את מחסום הל"ה ואת אזור גבעת הקרב, וננסה לדמיין את 35 הלוחמים צועדים ומעפילים אל עבר גוש עציון הנצור.
נרד בשביל המסומן באדום לכיוון ואדי פוכין. בדרך נעבור בחורש ים תיכוני טבעי. נשים לב לשלב שבו החורש נגמר והשטח נפתח לפנינו, סימן לקו הגבול עד מלחמת ששת הימים. עד 1967, היה השטח הפתוח נתון לרעיית יתר, ולכן החורש במקום זה לא שרד.
בהגיענו לערוץ הנחל, נגיע אל עץ תות רחב ממדים – נקודת עצירה מומלצת לארוחה קלה ולחידוש כוחות. מכאן ואילך, נתהלך לאורך חלקות, בריכות ותעלות השקיה.
שיטת החקלאות הנהוגה בוואדי פוכין היא מיוחדת לאזור ההר. ההר מציב כמה בעיות בפני החקלאי המצוי. ראשית, תלילות השטח גורמת לסחיפת הקרקע אל ערוצי הנחלים. שנית, עיבוד שדה במדרון הנתון בשיפוע הוא קשה מאוד ולא נוח. המענה הנפוץ לבעיות אלו הוא בניית טרסות, מדרגות חקלאיות, שהן למעשה חומות אבן היוצרות מדרגות בהר ומונעות את סחיפת האדמה.
בעיה נוספת היא המחסור במים. המעיינות בהר אינם רבים, ולא תמיד ספיקתם מספיקה לגידולים. בנוסף, מיקומם לא תמיד נוח לחקלאי, שכן מבחינתו המיקום האידאלי של מקור המים הוא בחלקה הגבוה של המערכת החקלאית, ואילו את המעיינות נמצא כמה קווי גובה מתחת למערכת. אגירת מים בבורות כפתרון לכך דורשת עבודה רבה ותחזוק מתמיד. הפתרון לבעיית המים שהחקלאים בהר אימצו הוא לגדל גידולים שאינם תלויים באספקת מים קבועה, אלא בגשם לבדו. גידולים אלו נקראים "גידולי בעל", על שם בעל – אל הגשם והסערה הכנעני.
אם נתבונן בגידולים הנפוצים בוואדי פוכין, נראה שאינם הגידולים הרגילים לאזור – לא עוד זיתים וגפנים, אלא ירקות, עצי פרי וקטניות. גידולים אלו דורשים המון מים, מהיכן כל המים לגידולים אלו?
ואדי פוכין מרוצף בתעלות השקיה ובבריכות לאגירת מי המעיינות. בוואדי ריכוז מעיינות גדול, הנובע ממיקומו הייחודי בין שני קמרים. שיטת החקלאות הנסמכת על מעיינות ועל תעלות הזנה נקראת "חקלאות שלחין" – שולחים את המים מהתעלה אל החלקה, כמו שמתואר בספר דברים (יא, י), בתיאור ההבדל שבין חקלאות ארץ ישראל לחקלאות מצרים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק".
בארץ מצרים, שבה מסתמכים על הנילוס כמקור מים, אין צורך בעבודה רבה. בתקופת הקיץ, הנילוס עולה על גדותיו, החקלאי מסרטט ברגלו תעלה, וחיש מהר המים זורמים מאפיק הנילוס אל התעלה ומשם אל חלקת הירק. על כן: "והשקית ברגלך".
מעץ התות נצא לכיוון דרום-מערב אל הבריכות (חשוב מאוד לזכור שהרחצה בבריכות מותרת רק בתיאום עם החקלאים המקומיים). נאתר את השביל הדרומי המתפתל בין השדות. נוכל להבחין לאורך השביל במעיינות הנובעים בנחל, מעיינות אלה הם מעיינות שכבה – מעיינות הנובעים בשל ההבדל בין שכבות הסלע המרכיבות את הקרקע. מימיהם מחלחלים בשכבה העליונה הקשה והסדוקה ויוצאים אל פני השטח בהגיעם למבוי סתום בהיפגשם עם השכבה הרכה והאטומה. בחלק מהנביעות, נוכל להבחין גם בנקבות החצובות אל תוך הסלע, נקבות המעידות על ניסיונו של החקלאי להגדיל את ספיקת המעיין.
נחזור אל שביל הג'יפים האדום, שבו פגשנו בעץ התות, באחת הדרכים המחברות בין השבילים.
בעונה זו של השנה, נוכל לראות בוואדי פוכין פריחת פעמונית קיפחת. לפעמונית, פרח ממשפחת הפעמוניתיים, שיטה מיוחדת לרבייה גם ללא האבקה. בדרך טבעית, צמחים מנסים להימנע מהאבקה עצמית כדי לשכלל את מאגר הגנים וכדי להימנע ממחלות. לפעמונית במיוחד מנגנון המנצל האבקה עצמית. בשלב הראשון של חיי הפרח, האיברים הזכריים – האבקנים – מבשילים ועליהם גרגירי האבקה. לאחר ההבשלה, גרגירי האבקה נושרים מהאבקנים אל גביע הכותרת ונתפסים בשערות הנמצאות בדופנו. מאביקים הבאים לבקר בפרח – כגון זבובים, חיפושיות, דבורים – מתפלשים בשערות, וגרגירי האבקה נצמדים אל גופם. כשהמאביק יעזוב ויצא לבקר בפרח הבא, הוא יעביר אליו את גרגירי האבקה, ואלו ייקלטו בצלקת הפרח. כך תתבצע הפריית הפרח. בשלב השני, עמוד העלי ובראשו הצלקת המוכנה לקליטת האבקה מבשיל, וכאן חוזר הסיפור על עצמו, הפעם מהצד הנגדי. במקרה שלא תתרחש האבקה כזו, דבר נפלא יקרה: עמוד העלי, העומד ישר, יסתלסל ויתפתל. בעשותו כך, הוא מתחכך בשערות הנמצאות על דופן הכותרת. בעת פעולה זו, הצלקת קולטת אבקן מאותו פרח ומתבצעת הפריה. אמנם אין בהפריה זו שיבוח גנטי, אך היא נותנת לפרח אפשרות להשתכפל, ובשנה הבאה לנסות שוב את מזלו בתחום ההאבקה, הפעם עם פרט זהה שיצא מהאבקה עצמית זו.
נעלה חזרה בשביל האדום. בהיפגשנו עם שביל הג'יפים הירוק, נפנה ימינה ונעלה בו עד לראש הרכס, שם נפנה שמאלה לשביל השחור חזרה אל הרכבים.