חזרה למאגר הכתבות
אמנות הסלע בהר הנגב – מחשבות על העבר ועל העתיד
ד"ר דוידה אייזנברג-דגן היא ארכיאולוגית מנחה, מרחב דרום, רשות העתיקות.
עם התעוררות המחקר על אודות אומנות הסלע בנגב, פנו העוסקים בתחום לאקדמיה ללשון העברית בניסיון להבין מה המושג הנכון "חרוטה" או "חרותות". פרופ' עמנואל ענתי, חלוץ המחקר שכתב על הנושא כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, כתב חרותת (יחיד) וחרותות (רבים). האקדמיה ללשון העברית השיבה כי שתי צורות הכתיבה, חרוטה וחרותת, ובריבוי חרוטות וחרותות הן תקניות. בעשורים האחרונים, אנו עושים הפרדה בין השתיים: משתמשים בחריטה לתיאור הטכניקה ולחרותת לתיאור התוצר.
הר כרכום, שפרופ' עמנואל ענתי חוקר אותו זה כחצי עשור, הוא אולי אחד האתרים הארכיאולוגיים המוכרים והמטוילים ביותר בנגב. מה הביא לכך שאתר נידח יהיה לאחד מיעדי סיורי הג'יפים הפופולריים? האם זה קשור לכך שהאתר סגור רוב ימות השנה, שהסיור בו דורש אישור מיוחד מהצבא וכן רכב שטח? זאת אומרת, האם הקושי בהגעה הוא שגורם לאתר להיות מושך במיוחד ולהגעה אליו להיות סוג של הישג? או שהסיבה טמונה בסיפור ובפולקלור שלפיהם המקום הוא הר סיני המקראי (זיהוי שעדיין פתוח לפרשנות) ובתופעת "חלון האור" המסתורי? בהר ובסביבתו אלפי חרותות סלע קדומות, בהן "עין האלוהים", שהייתה ללוגו ההר, "לוחות הברית", "המטה והנחש" ומגוון חרותות אחרות שיש הרואים בהן תיאור לפסוקים מהמקרא.
ריכוז החרותות בהר כרכום אינו ייחודי, והוא למעשה אחת מתופעות מדבריות דרום הלבנט. אלו קשורים ישירות לנוכחות אדם במקום ולצורך אנושי בסיסי בביטוי. האומנות בכל מדבר שונה מעט מהאומנות במדברים אחרים בהתאם לתכונות המקום, לגיאולוגיה, לחי ולתרבות שהתפתחה במקום. עם זאת, אפשר לראות קווי דמיון – לא רק בין אומנות מדבריות הלבנט, אלא גם בין אומנות מדבריות רחוקים יותר, כמו באמריקה ובסין. נראה כי הסיבה קשורה לטבע האנושי, לצורת המחשבה ולפעילות המוח כמו גם למגבלות שונות, כמו קושי משטח האבן וטכניקת עשיית החרותת.
בהר הנגב, מגוון רחב של חרותות המציגות דמויות אדם, פרשים, רוכבי גמלים, מרכבות, לוחמים, ציידים, גברים בעלי איבר מין מובלט, כפות רגלים ולעיתים נשים בהריון או כורעות ללדת. בבעלי החיים, נוכל לזהות יעל, צבי, ראם, בת יענה, סוס, חמור, גמל, כלב, עקרב ונחש. יש אף דוגמות בודדות של שוורים, אנטילופות ונמרים. יש כתובות בדיאלקטים שונים של קדם ערבית וערבית קדומה וכתובות מעטות ביוונית ובארמית. אפשר לזהות חרותות בודדות המתארות מבנים או מתקנים בנויים, בין אלו מתקני "עפיפוני מדבר" לצייד. חרותות אלו מלמדות על תפיסת האומנים את המרחב בו הם חיים, וככל הנראה גם על חשיבות מתקן הצייד ועל השימוש בו. יש מגוון רחב של סימנים שאפשר לזהות כוואסמים – סימן שבטי. רובם משויכים לתרבות הבדואית, אך נראים גם סימנים עתיקים המשויכים לחברות נוודיות שעברו במרחב לפני מאות ואלפיים של שנים. בנוסף, יש חרותות של צלבים ושל לוחות משחק, ומהעת החדשה גם של מכוניות, של מטוסים, של תאריכים ושל שמות בעברית ובערבית מודרנית.
יש חוקרים הרואים במכלול החרותות שבנגב משמעות עמוקה. כגון חרותות היעלים, חרותות זוגות היעלים והטורף (יעל שמאחוריו כלב או חיה אחרת ממשפחת הכלביים), דמיות אדם בידיים מורמות כלפי מעלה וכפות רגליים. המשמעות שניתנת לחרותות אלו אקלקטית ושאובה ממקורות רבים. פעמים רבות, הפרשנות מבוססת על שפה אוניברסלית. לדוגמה, בכל העולם, דמות בידיים מושטות כלפי מעלה יכולה להתפרש כאדם מתפלל. האדם למעשה מקשר בין השמיים לאדמה, בין העל טבעי והמושרש. אדם העומד כך ליד יעל, יכול להתפרש כסוגד ליעל. יש המזהים את דמויות ה"מתפלל" כמייצגות דווקא אל או כומר או שמאן ולאו דווקא אדם מן השורה. עם זאת, אין להתעלם מההקשר הסביבתי, מהקומפוזיציה. במקרים מסוימים, אדם בידיים מורמות מתפרש כמנסה להפחיד חיה, להבריחה או לכוונה לכיוון הצייד או לכיוון מתקן צייד. אין הסבר אחד ואין תשובה נכונה. כל אדם מפרש את אומנות הסלע בהתאם לתרבות שממנה הוא בא, בהתאם לידע שצבר וגם בהתאם להרגשתו באותו רגע. פרשנות יכול להשתנות בין תקופות שונות, בין אנשים וגם בהבנת אדם אחד מביקור אחד למשנהו באותו אתר בזמנים שונים.
היעל הוא בעל החיים המתואר ביותר באומנות הסלע של הנגב. לרוב היעל מופיע כדמות בודדת, אך לעיתים הוא מופיע לצד טורף, לצד יעל נוסף או בדמות מראה (שמאל וימין או מעלה ומטה) ובצירוף נקודה בין קרניו או בסמיכות לו. כמעט שלא נמצאו עצמות יעלים במכלולי חפירות באתרי הנגב (לאורך התקופות), ולכן אי אפשר לקשור את היעל עם חשיבותו לכלכלת התושבים והנוודים באזור. בניסיון להבין את עושר חרותות הגמלים, ד"ר עוזי אבנר צלל למיתולוגיות, לתיאורים אומנותיים ולמידע אתנוגרפי בנוגע לסביבה הקרובה והרחוקה, מהפרהיסטוריה ועד ימינו. על בסיס מחקר מקיף שערך, הציע אבנר כמה פרשנויות הקשורות לאסטרונומיה, לעונתיות, לטקסי גשם ולטקסי מעבר, למעגל החיים ולהתחדשות ולייצוג של אלים. נראה כי לאומנות הסלע רבדי משמעויות מרובים.
כיום, אנו מבינים את הקושי שבהתחקות אחר משמעות האומנות בת ימינו, אם ויזואלית אם כתובה. זאת על אף שאנו חיים באותה תקופת זמן ונחשפים לאותן תרבויות ועל אף שיש לנו גישה למאגרי מידע בלתי נלאים. למרות כל אלו, לא תמיד אנו יורדים לסוף דעתו של האומן. אם כן, כיצד נוכל לטעון כי אנו מבינים את משמעות חרותות הסלע שנעשו לפני מאות ואלפים של שנים? את החרותות יצרו אנשים שחיי היומיום וחיי הרוח שלהם היו שונים בתכלית מאלו המוכרים לנו.
אין זה אומר כי תחום אומנות הסלע אינו חשוב או ריק מתוכן, אך יש לשאול שאלות ולחשוב על מענה להן. לדוגמה, אם חרותות מסוימות נעשו במקומות פולחן אישיים או מרובי משתתפים, אם מעשי הפולחן היו מזדמנים או קבועים. ולא פחות חשוב משאלות אלו היא השאלה מה אנו, במבט אובייקטיבי, יכולים ללמוד מעושר מכלול אומנות הסלע שבנגב. והתשובות מרובות. לדוגמה, אנו יכולים באמצעותן להתחקות אחר תנועת שבטים קדומים בין עבר הירדן והר הנגב בתקופה הרומית המאוחרת. מתיאור הגמל, אנו יכולים להסיק כי הונצחו בחרותות בעיקר נאקות. השינוי בתיאור הגמלים לאורך התקופות מצביע על כך כי בתקופות קדומות הגמל שימש בעיקר לחלב. מצורת הדבשת אפשר ללמוד שבתקופה האסלמית הקדומה, לצד שינוי בשפה, במנהגים, בשלטון ובדת שהביאו עימם המוסלמים, הם הביאו גם זן חדש של גמלים.
החרותות שאתם רואים הן תוצר של ביקורים רבים במקום לאורך תקופה. מבקרים התכתבו עם קודמיהם באמצעות חרותות – על ידי הבחירה בסימן שייחרת ועל ידי מיקומו ביחס לחרותות הקיימות באותו משטח סלע. אומנם אוהבים להגיד שהגרפיטי של היום הוא אוצר לחוקר של מחר, אך אנו משתדלים לא לפגוע בחרותות העתיקות, לא להבליט אותן ולא לחדש אותן ולא להוסיף עליהן. עדיף להשאיר את הגרפיטי המודרני (אם בכלל) לערים, ולא לאפשר לו להתקיים באתרים ארכיאולוגיים או בטבע.