קורס סיו''ן (סיור וניווט) ומפגש עם ברבורים שחורים | גיליון 17
האם אפשר לשפר את המוכנות האישית להתמודדות במצבים של חוסר ודאות? אנחנו יכולים להתכונן לאירועים שאנחנו מסוגלים לדמיין. אבל כשמדובר באירוע קיצוני ולא סביר, שנמצא מחוץ לטווח החשיבה שלנו, איננו יכולים להתכונן לקראתו ביעילות כי איננו יכולים לדעת מה שאיננו יודעים. האומנם?
(כתבה שנייה בסדרת כתבות העוסקות בניהול סיכונים ובהתמודדות עם קושי)
קורס סיו"ן, סיור וניווט, מתקיים בכל שנה בחודש יולי (כשהטמפרטורות בשיאן) בתנאי שטח ואורך שישה ימים. החניכים הולכים למרחקים ארוכים, ישנים מעט שעות וסוחבים תרמילים כבדים וכל העת מנווטים עצמם מנקודה לנקודה. אחת המטרות המרכזיות של קורס סיו''ן היא לפתח מטיילים עצמאים, המסוגלים לתכנן טיול, להוציא אותו לפועל ולהרגיש נוח במהלכו. מדובר בקורס קשה. אחרי מפגש ההכנה הראשון של צוות ההדרכה הבוגר עם החניכים, ניגשו אליי שני חניכים ושאלו אם אפשר להתכונן לקורס ולהגיע מוכנים יותר. שאלה זו הציתה בי שאלה אחרת: כיצד אנחנו, כמורים לשל''ח, מחנכים את התלמידים שלנו להתמודדות עם קושי?
כשאנחנו יוצאים למסע של שישה ימים רצופים בשטח בקורס סיו''ן, אנחנו יכולים לצפות שיעלו קשיים מסוימים ולהתכונן אליהם מראש. לדוגמה, אנחנו יכול לצפות שחוליה עשויה לא להספיק להגיע לחניון הלינה לפני החשכה ולהיערך לתרחיש זה מראש. החניכים יכולים לשער שיתפתחו שלפוחיות בכפות הרגליים ולהצטייד מראש בציוד חבישה מתאים. אבל, לרוע המזל, אנחנו לא יכולים להיערך להתמודדות עם תרחישים שאיננו יכולים לשער אותם מראש. החניכים בסיו''ן, המש"בים ואפילו צוות ההדרכה, בדומה לשאר בני האדם, מחבבים ודאות וסולדים ממצבים של חוסר ודאות. השאלה היא כיצד אפשר לפתח חוסן כך שנוכל לחוש ביטחון יחסי גם במצבים של קושי וגם כאשר חוסר ודאות אקוטי עשוי לעורר בנו תחושת סכנה.
היו מי שאמרו שסיכון הוא אי הידיעה שנותרה אחרי שחשבנו על כל מה שיכול להשתבש. אריסטו קרא לכך ברבור שחור. חתן פרס הנובל לפסיכולוגיה דניאל כהנמן, שחקר את הנושא של קבלת החלטות בתנאי חוסר ודאות, ניסח זאת בפשטות כשאמר שהוא אינו יודע מה הוא אינו יודע. אולי אנחנו יכולים להתכונן לאירועים שאנחנו מסוגלים לדמיין, אבל כשמדובר באירוע שנמצא מחוץ לטווח החשיבה שלנו, האפשרות להתכונן מראש פשוט אינה קיימת. אין לנו את היכולת להתכונן כי איננו יודעים באיזה אירוע מדובר. בשורה התחתונה, התרחשות כזו עלולה להעמיד אותנו בפני מצב של חוסר אונים ושל יכולת התמודדות מופחתת.
אז אמרנו שאי אפשר להתכונן מראש למפגש עם ברבורים שחורים. האומנם?
בעולם הספורט התחרותי, מקובל להתמקד בבניית סרגל מאמצים ובהעלאה מתמדת של הביצועים הספורטיביים כדי לדחוק מעלה את הרף האישי. אכן, אין ספק שספורטאי צמרת מענפים תחרותיים הם אנשים קשוחים שאומנו להכיר את עצמם פיזית ומנטלית. אימונים פיזיים ומנטליים מוכרים לי אישית. אמנם לא מתחום הספורט התחרותי, אלא מתחום ספורט האקסטרים, וליתר דיוק מתחום טיפוס על צוקים גבוהים בטבע.
גם בעולם הטיפוס התחרותי (שלרוב מתייחס לטיפוס על קירות מלאכותיים ובסביבה מבוקרת), מקובלת הגישה שכדי להשתפר צריך להתאמן במסלולי טיפוס בדרגת קושי הולכת וגוברת. אבל עולם הטיפוס כולל גם טיפוס על הרים אמיתיים, שם תקלות אמיתיות קורות, וליכולת להתמודד עם קשיים פיזיים ומנטליים יש השפעה מכרעת על הביטחון של המטפס. כמטפס צוקים בטבע, רק לעיתים נדירות ניסיתי לשבור את השיא האישי שלי. באימונים שלי התרכזתי לא בהגבהת קצה הפירמידה של המסוגלות האישית שלי, אלא בהרחבת הבסיס שלה. זאת אומרת, העדפתי שליטה גבוהה במיומנויות בסיסיות על פני שבירת שיאים. אפשר לתאר גישה זו כרצון להגבהת גובה הרצפה שעליה עומדים מתחרים הקופצים לגובה.
כשאני יוצא ליום טיפוס בהרים הגבוהים, אני נוקט פעולות הכנה שכוללות אריזת ציוד חירום בסיסי, איסוף מידע בנוגע למזג האוויר הצפוי ותכנון דרכי נסיגה מהמסלול. אך אני יודע שאני צפוי לפגוש קשיים שלא התכוננתי אליהם מראש. בסיס הפירמידה שהקפדתי להרחיב במשטר האימונים שלי מבטיח לי סט של מיומנויות בסיס שאהיה מסוגל לתפעל גם בתנאים פחות נוחים, כגון קור, גשם או חשכה. כשמשלבים את זווית הראייה של ספורט האקסטרים עם הגישה של הספורט התחרותי, מקבלים מודל שמצד אחד פועל להגביה את הפירמידה ולהעלות את רף האתגר ומצד אחר מרחיב את הבסיס של אותה פירמידה ומעלה את סף המסוגלות והיכולת האישית להתמודד עם מצבי קושי בתנאים של חוסר ודאות.
החניכים המגיעים לקורס סיו''ן הם בוגרי ההכשרה הבסיסית של הפש"צים ובוגרי קורס ההנהגה של המש"צים. כלומר, הם התנסו כבר בהכשרות המתנהלות בתנאי שטח, התנסו במיומנויות שדה ובהובלת חניכים. בקורס סיו"ן, מתווספות להתנסויות הנ"ל התנסות בקריאת מפה, בניווט, בלינה ללא אוהל תחת כיפת השמיים, בהדלקת אש, בבישול על מדורה ובהליכה בלילה. אנחנו מייצרים סביבה שבה החניכים חוזרים על אותן מיומנויות יום אחרי יום למשך שישה ימים, ובכך אנחנו מקנים לחניכים בסיס רחב יותר של ביטחון בעצמם. במקביל, אנחנו דואגים להעלות את סרגל המאמצים כך שהחניכים חווים את עצמם צולחים אתגרים חדשים.
עדיין לא השבתי לאותם שני חניכים ששאלו אותי כיצד יש להתכונן לקורס סיו''ן. אני לא בטוח שאפשר או כדאי להתכונן לקורס זה. מה שכנראה בטוח הוא שבסוף הקורס החוסן האישי של החניכים גדול יותר, והוא יאפשר להם להתמודד עם אתגרים עתידיים במצבים של קושי ושל חוסר ודאות.