חזרה למאגר הכתבות
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה
ד"ר שרהל'ה אורן היא מדריכה בכירה בנאות קדומים.
"יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן,
יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב-אָדָם"
(הכותל / יוסי גמזו)
יוסי גמזו סיפר על חבריו הלוחמים במלחמת ששת הימים שכבשו את ירושלים והניפו את דגל ישראל מעל הכותל המערבי: "הייתה להם הבעה של אבל, מפני שהאנשים שישבו שם ונשארו בחיים, איבדו את מיטב חבריהם. זה עשה עליי רושם עמוק מאוד – זה צבא מנצח אבל לא צבא שמתרברב, לא בז לאויב, שיושב באבל על החברים שנפלו – גם אם שוחררה ירושלים."
עיסוק באב, בבן ובבנייה מהדהד את שירה של נעמי שמר. שיר שכתבה לאביה החלוץ, ממקימי קבוצת כנרת:
"אִם בָּהָר חָצַבְתָּ אֶבֶן לְהָקִים בִּנְיָן חָדָשׁ
לֹא לַשָּׁוְא אָחִי חָצַבְתָּ לְבִנְיָן חָדָשׁ
כִּי מִן הָאֲבָנִים הָאֵלּוּ
יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ"
אבן שנחצבה היא צעד מבטיח לבניין חדש. אפשר ליצור אבנים גם מטיט שרוף, כך לימד אותנו דור הפלגה כשתכנן בנייה שאפתנית: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן... הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (בראשית יא, ג-ד). בסופו של עניין, בלל ה' את שפתם והתוכנית השתבשה.
אבן משמעותית אחרת בסיפורי האבות מוזכרת בחלום יעקב בדרכו לחרן, כאשר ישן בשדה כשאבן למראשותיו: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו". בחלום ההוא, נצפה עתיד מבטיח ומבורך ליעקב ולצאצאיו: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". אותה אבן הייתה למצבה: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, י-כב).
אבן מיוחדת נוספת הייתה האבן שכיסתה את פי הבאר במסעו של יעקב: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן... וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". בשל כובדה וכן לפי נוהג המקום, גללו אותה רועים מספר בשיתוף פעולה כדי להשקות את צאנם: "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָה". אולם יעקב, כאשר ראה את רחל עם עדרה ועל אף הדרך הארוכה שעשה, הצליח לבצע משימה זו לבדו נוכח עיניהם המשתאות של הרועים שנאספו סביב בזכות גל אדרנלין ששטף את גופו:" וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּו". פעולה הרואית זו לא הסתיימה לפני שיעקב הרעיף נשיקה על רחל קבל עם ורועים. שרשרת פעולות אלו הביאו את יעקב לפרוק את ההתרגשות שאחזה בו בבכי: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, ב-יא), אפיזודה אנושית מרגשת מאוד.
האבן שעל הבאר ממשיכה לככב גם בסיפור חייו של עקיבא, שלא למד קרוא וכתוב שנים רבות לפני שהיה לרבי עקיבא. אבנים ומים גרמו לו להבנה שהביאה לתפנית בחייו ולגדולה: "מה היה תחילתו של ר' עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי, למדני תורה![...] היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה" (אבות דרבי נתן ו). ר' עקיבא למד משחיקת האבנים המתמידה במים שגם אדם שליבו קשה כאבן, יכול בסופו של דבר להשתנות. על שינוי ועל תקווה אפשר ללמוד ממשורר תהלים, שטען כי אבן שבנאים פסלו יכולה, בנסיבות אחרות, לשמש אבן פינה לבנייה אחרת: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב).
אבן דרך הוא צירוף מוכר המציין אישור להליכה במסלול באחיזה בציון מרחק המעניק ביטחון למהלך. צירוף זה נהיה ביטוי להתפתחות משמעותית בדרך מסוימת. ואם בדרך נכונה עסקינן, חשוב להזכיר את 'דרך האבנים הצהובות', מסיפורה של דורותי ב"קוסם מארץ עוץ". דרך זו מסמלת את הדרך של דורותי חזרה אל ביתה לאחר שסופת הוריקן נשאה אותה עם ביתה למחוזות הרפתקניים ולא מוכרים. דרך האבנים הצהובות היא דימוי למסע ערכי הדורש תעצומות נפש, כדרך שאדם עושה מילדות לבגרות.
בין האבנים המלוות את חיינו, נוכל לפגוש באבן שואבת, דימוי להשראה ולמוקד משיכה, או באבן בוחן, המשמשת אמת מידה לבחינת דברים, וגם באבן הראשה, אותה אבן המצויה בראש הקשת הבנויה אבנים, המחזיקה את המבנה בזכות לחץ ובעזרת הסתמכות של אבני הקשת אלו על אלו. לצערנו, אנו פוגשים בדרך גם באבן נגף, העומדת כמכשול. אולם דווקא בגרמניה שלאחר ימי הנאציזם, נהייתה אבן הנגף (שְטוֹלְפֶּרשְטַיין,(Stolperstein לדרך חינוכית ולמיזם הנצחה בדמות אבני מדרכת בערי גרמניה המזכירות להולכים את מאורעות השואה ואת היהודים שגרו בקרבת מקום:
יש גם אבן שאין לה הופכין, המייצגת אבן שאין בה שימוש, כדימוי לחפץ או לאדם שאין בו שימוש. ביטוי זה נולד בעת חירום, כאשר הרומאים שלטו בארץ וגזרו גזרות קשות על היהודים, כמו איסור סמיכה, כלומר לסמוך רבנים שישמשו מנהיגים ומלמדים: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך יֵהרג וכל הנסמך יֵהרג […] מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים […] וסמך שם חמשה זקנים […] כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים" (סנהדרין יד ע"א).
התחלנו באבנים המשמשות לבנייה וסיימנו בנימה עצובה של אבן נגף או כזאת שאין לה הופכין. בימים אלו, כשאנו עדיין נאבקים על קיומנו ומלקקים את הפצעים מאירועי השבעה באוקטובר, ראוי לציין את מילות השיר "גאווה" של דליה רביקוביץ, המבטאות אדם בעת מצוקה כאבן או כסלע:
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים
נקווה שעוד נחצוב בהר אבן לבנייה חדשה, שנשכיל למצוא אבן פינה ושנוכל להן, להמון אבני הנגף המקשות עלינו. אמן!